מבוא^*

בדצמבר 2018 אימצה ישראל את החוק לאיסור צריכת זנות, אשר מבטא תפיסה של זנות כאלימות מגדרית, כפייה וניצול. חוק זה אינו מובן מאליו לנוכח רוח התקופה הניאו־ליברלית של ימינו, ועל כן ראוי להסביר ולנתח את מקומה של התקשורת בהחלטה זאת.

הטקסטים נבחנו באמצעות ניתוח שיח ביקורתי, בשל תשומת הלב שהוא מקדיש לתפקיד הכוח (Smith & Bell, 2007), ומשום שהוא מתמקד באופן שבו יחסים מבניים של אפליה, עוצמה ופיקוח באים לידי ביטוי בשפה (Wodak & Meyer, 2001). השיטה, מעצם היותה ביקורתית, מניחה מראש כי הלשון מבטאת היעדר שוויון ומאבקי כוח בין קבוצות חברתיות שונות (Blommaert, 2005), מה שהופך אותה גם לזירה מרכזית לשינוי ולמאבק נגד עוולות חברתיות (קופפרברג, 2010). במקביל הטקסטים נבחנו באופן נרטיבי, מתוך ההבנה כי כל נרטיב הוא תוצר של שורת בחירות (מודעות ולא מודעות), שלכל אחת מהן יש משמעות (נגבי, 2009).

מחקר זה מתעתד להוסיף לגוף המחקרי הקיים בנוגע לזנות ולסיקור התקשורתי של קבוצות שוליים בעלות היבט מגדרי מובהק, כמו גם לעודד את חשיפת המורכבות הטמונה במבנים קיימים (מגדרי, תרבותי, קפיטליסטי) שמאפשרים את קיומה של תופעת הזנות ואף תורמים לצמיחתה.

סקירת ספרות

סוגיית הזנות: פרדיגמת דיכוי או עיסוק לגיטימי?

בספרות המקצועית רווחות כמה נקודות מבט לגבי חקר הזנות (סנטו וברגר, 2015). ככלל, אפשר לומר שהזנות והדיון על אודותיה היא סוגיה קלאסית החושפת את הקיטוב בין הפמיניזמים, ובעיקר בין הזרם הרדיקלי לזרם הליברלי. אף שתופעת הזנות כוללת מורכבויות חברתיות, רגשיות ופסיכולוגיות, וחלוקה סמי־דיכוטומית לשתי גישות עלולה לרדד נושא שדורש דיון מעמיק, לשם הבנת אופני המסגור התקשורתי, המחקר הנוכחי נסמך על הארגון הכללי של הבנות בנוגע לתופעה דרך שתי פרדיגמות: דיכוי לעומת עיסוק לגיטימי. אלו מודלים מנוגדים בתכלית, משום שהם מבוססים על הנחות שונות לחלוטין (Weitzer, 2009). את הפרדיגמה הרואה בזנות כלי לדיכוי בחברה פטריארכלית וביטוי לאלימות נגד נשים אפשר לשייך לעקרונות בגישת הפמיניזם הרדיקלי, בעוד את הגישה שרואה בזנות עבודה אפשר לשייך לעקרונות בגישת הפמיניזם הליברלי (פרקר ופלד, 2009).[1]

התפיסה הפמיניסטית הרדיקלית רואה בזנות על כל סוגיה ביטוי לאלימות, ניצול ודיכוי של נשים באשר הן, וכלי לשימור נחיתותן החברתית, הכלכלית והפוליטית (אלמוג, 2008; גור, 2008; הרצוג ושדמי, 2013; קמיר, 2002; Dworkin, 1997; Ekberg, 2004; MacKinnon, 1993, 2017). המשפטנית קתרין מקינון (MacKinnon, 1993), אחת מההוגות הפמיניסטיות הרדיקליות הבולטות כיום, טוענת כי לנוכח האלימות כלפי נשים לאורך ההיסטוריה יש לראות בזנות לא פעולה טבעית או בחירה מרצון, אלא צורה של אלימות מגדרית. מנקודת מבט זו, זנות היא מוסד חברתי אכזרי ודכאני, הנמצא על רצף האלימות המופנית כלפי נשים (Barry, 1995), נקרא גם “עבדות לבנה” (white slavery) ויוצר טראומות שהן בין הקשות ביותר בתרבות המערבית (גור, 2008). קוי, סמיליי וטיילר (Coy et al., 2019) טוענות בהקשר זה כי פטריארכיה, גזענות וקפיטליזם מבוססים על היררכיה של ערך אנושי, והזנות מנציחה ומשמרת היררכיה זו בכך שהיא מעניקה, בין היתר, לגיטימציה לזכאותם־לכאורה של גברים להרוויח מגופן של נשים, נערות וילדות תוך איום מתמיד באלימות נגדן. גישה זו משתקפת בשפה עצמה: הזנות לא תתואר כ”עבודת מין” (sex work), אלא כמכירה של גופן ומיניותן של נשים לשימוש זמני של גברים (קמיר, 2007), או כשימוש בגוף של נשים בידי גברים לצורך מין (Dworkin, 1993) – כאשר ההיבט של הניצול ויחסי הכוח המגדריים מובנה בעצם ההגדרה (Coy, 2012). כמו כן, הגברים שמשתמשים בגופן של הנשים יכונו “צרכני זנות” או “זנאים” ויוצגו כמדכאים ופוגעים, והנשים יכונו “נשים בזנות” (prostituted women) או “שורדות זנות” (survivors) – בכך מתבטאת התפיסה כי הזנות היא זירה של אלימות ולא עבודה לגיטימית (Barry, 1995; Farley, 2004).

לעומת זאת, בפמיניזם הליברלי יש גישות המתייחסות לזנות במונחים של בחירה, חופש עיסוק וסוכנוּת (agency). יש גם מי שמאמינים כי זנות עשויה לתרום להעצמת נשים ולבטא כוח נשי, שליטה של נשים על חייהן ואף חתרנות נגד דיכוי פטריארכלי (Weitzer, 2009). בהקשר זה חוקרות שונות (O’Neill et al., 2009; Pitcher, 2019; Sanders, 2006) רואות בזנות “עבודת מין” (sex work), מתוך תפיסתה כבחירה אישית של נשים העוסקות בה. לפי פרדיגמה זו אין ב”עבודת מין” אף היבט אינהרנטי שבגינו יש למנוע התייחסות לזנות כעבודה, אלא מדובר בסחר חליפין המשיא רווח לשני הצדדים, כמו כל עסקה כלכלית. יש הטוענים כי בהיבטים רבים יש דמיון בין עבודת מין ובין עבודות שירות וטיפול אחרות שמבצעות נשים (טיפול פיזי, עיסוי, פסיכותרפיה, טיפול בקשישים ועוד) (McLeod, 1982). עוד נטען כי הזנות מאפשרת לנשים הסובלות משוליות מרובה ניעוּת כלכלית ושיפור מצבן הסוציו־אקונומי (Agustín, 2007). בהתאמה, השפה הנבחרת תכלול מונחים כגון “עבודת מין”, “עובדות מין” ו”לקוחות”, אשר מצביעים על בחירה ולגיטימציה, וזאת בניגוד לגישה הרדיקלית, שרואה בכך מכבסת מילים שמכשירה ניצול מיני (Gupta, 2017). לפי עקרונות הגישה הליברלית, ההנחה האפריורית כי עובדות מין הן קורבנות מבטאת תפיסה פטרונית המצמצמת את הסובייקטיביות של נשים בזנות (Pitcher, 2019) ולא מאפשרת לראות בהן סובייקטים בוחרים האחראים על חייהם. לפי גישה זו הבעיה העיקרית איננה עצם העיסוק בזנות אלא הקלון והבושה האופפים אותו, היעדר גישה למשאבים וחוסר יכולת לממש זכויות בסיסיות (רוברטס, 2006; Sanders, 2006; Vanwesenbeeck, 1994).

עיתונות וזנות: ייצוג, מסגור, נרטיב וביקורת

חקיקה שאוסרת על צריכת זנות ורואה בצרכני הזנות מבצעי עבירה, משקפת תפיסה הדוחה על הסף טענות שמזוהות עם עקרונות מסוימים בגישה הליברלית. אחת מנקודות המפתח בהתפתחות של תפיסה זו ביחס לזנות במדינה היא האופן שבו התקשורת מתווכת לציבור את תופעת הזנות. כך, באמצעות מסגור, שימוש בדימויים וסטריאוטיפים, השפה הנבחרת, שיוך הסיפור להקשר זה או אחר, הבלטתו וכן הלאה, מתרחש תהליך הבניית המציאות – הנכחה או הדרה של אירועים, קבוצות או תופעות (Lawlor & Tolley, 2017; Nesbitt-Larking, 2007; Sutkutė, 2019).

במסגרת חקר התקשורת מנקודת מבט ביקורתית, העיסוק בייצוג, מסגור ודימויים הוא מהותי בעיקר בנוגע לקבוצות המוגדרות “אחרות” – מיעוט כמותי או מיעוט חברתי (קמה ופירסט, 2015; Hall, 1980, 1986). בהתאם לכך, אחד המרחבים הבולטים שבהם אפשר לעמוד על אופי היחסים בין העיתונות למציאות חייהן של נשים הוא סיקור האלימות נגדן (למיש, 2007). התבוננות ארוכת טווח במרחב זה בישראל חושפת את יכולתה של העיתונות להעלות נושאים חדשים לסדר היום הציבורי ולהעביר קבוצות ותופעות חברתיות משולי השיח למרכזו, עד כדי שינוי תפיסתי בקרב הציבור ומקבלי ההחלטות (דיין־גבאי, 2021). אך למרות העלייה בהיקף ההתייחסות התקשורתית לסוגיית האלימות נגד נשים, נמצא כי הסיקור הוא חרב פיפיות (להב, 2007). לצד העלאת הנושא לדיון, הוא הוצג לרוב באופן פשטני וסנסציוני, ללא ניסיון לחשוף את המבנה המגדרי שעומד בבסיסו (בן־עטר ואח’, 2021; ברק־ברנדס, 1996; דיין־גבאי, 2020; להב, 2008). מחקר שבחן את הסיקור התקשורתי של אלימות כלפי נשים מצד בני זוגן הראה כי אמצעי התקשורת נוטים לדרמטיזציה, להאשמת הקורבן במצבה ולהצגת הסוגיה החברתית של אלימות כלפי נשים כבעיה פרטית (ברק־ברנדס, 1996). בה בעת, הסיקור הנרחב בנושא גם תרם רבות לקידום חקיקה מקיפה יותר (גל, 2003).

לנוכח דברים אלו, מעניין לבחון מה חושפים מחקרים המנתחים את הייצוג התקשורתי של התופעה שבמרכז מחקר זה: הזנות. מחקרים שונים מצאו כי סוגיית הסחר בנשים מוסגרה כנושא פלילי, השייך לתחום הפשע, והוצגה באופן אפיזודי, כאוסף של מקרים בודדים, ולא כנושא העומד בפני עצמו (Pajnik, 2010; Shafer et al., 2014). ברנט (Barnett, 2016), שביצעה ניתוח איכותני של תכנים שפורסמו ב־49 מגזינים מרחבי העולם (ארצות הברית, אנגליה, אוסטרליה, הודו, קנדה, דרום אפריקה וישראל) במשך עשור (2000–2010), מצאה כי הסיקור נטה לסנסציוניות וכלל רמיזות כי קורבן הסחר אשמה במצבה, קרי שמשהו בנתוניה “אפשר” לסחור בה. יתרה מכך, לא נמצא עיסוק במרכיבים חברתיים של תופעת הסחר, סיבותיה והשלכותיה, או חיבור שלה להיבטים תרבותיים, פוליטיים, כלכליים וחינוכיים, או למבנה המגדרי הדכאני. גם מחקרים שלא התמקדו בסחר בנשים הציגו את הנשים בזנות כאחראיות בלעדיות למצבן ולתופעה בכלל (Cabezas, 1998); בהקשרים של פשיעה יותר מאשר של קורבנוּת (Suppiah et al., 2019); או שהזנות ככלל הוצבה בהקשרים של עסקים ולא כבעיה חברתית, כאשר הנשים הוצגו כמחוללות מחלות, אקטיביות ועצמאיות (Özaşçılar & Ziyalar, 2015). ככלל, נמצא כי אופן המסגור של סוגיות חברתיות – אפיזודי או תמטי – השפיע על הטמעתן בתודעה הציבורית, כאשר מסגור אפיזודי פירושו התייחסות בעיקר למקרים פרטיים, ואילו מסגור תמטי הוא התייחסות רוחבית לסוגיה, המאפשרת דיון מעמיק, בעוד מושא הסיקור נותר מופשט (Iyengar, 1990).

באופן כללי, הסיקור התקשורתי של זנות מתעלם לרוב מהנורמות הפטריארכליות שמסלילות נשים לעולם זה. בהקשר זה, ראוי להזכיר מחקר אמריקני שסקר את השיח התקשורתי במהלך 13 השנים שקדמו לחקיקת חוקים לסגירת פורומים שונים שקידמו זנות מקוונת (Fight Online Sex Trafficking Act; Stop Enabling Sex Traffickers Act). המחקר מצא כי מרבית הכתבות בתקשורת (כ־70%) על פורומי המין של “קרייגסליסט” (Craigslist)[2] מסגרו את הזנות כפשע והביעו תמיכה כללית בקידום חקיקה לסגירת הפורומים, כאשר השפה הנבחרת התייחסה לרוב ל”זנות” (prostitution) ולא ל”עבודת מין” (sex work), וכי השיח התקשורתי שקדם לחקיקת החוק המבקש למגר זנות מקוונת דחק לשוליים את הפרדיגמה של זנות כעבודה לגיטימית (Reynolds, 2020).

לנוכח הרקע התאורטי שהוצג עד כה, מחקר זה יבחן את מסגור הזנות בתקשורת הישראלית בהקשרים של אלימות בשנים שקדמו לקידום החוק לאיסור צריכת זנות בישראל. על קורפוס המחקר, שיטת המחקר, ממצאי המחקר והדיון בהם, בחלקו הבא של המאמר.

קורפוס המחקר, דרכי החקירה וניתוח הטקסטים

באמצעות ניתוח שיח ביקורתי, ניתוח נרטיבי ותמטי, מחקר זה בוחן את מסגור תופעת הזנות כזירה של אלימות וניצול בעיתונות המקוונת בישראל בשנים שקדמו לחקיקת החוק לאיסור צריכת זנות (2008–2018). קורפוס המחקר מונה 1,308 פריטים עיתונאיים שנדלו משלושה אתרי חדשות: הארץ, וואלה ו־Ynet.

במחקר נותחו כל הפריטים (כתבות, מדורים, תחקירים, מבזקים) אשר עסקו בזנות או אזכרו אותה, תוך התמקדות בטקסטים מילוליים. דליית הפריטים נעשתה ידנית, לפי מילות חיפוש רלוונטיות, כגון: זנות, סחר בנשים, זונות, פרוצות, יצאניות, נערות/נערת ליווי, סרסור, הפללת הלקוח, איסור צריכת זנות, צרכני זנות, עובדת/עבודת מין, דירה דיסקרטית, בית בושת, זנאים וכו’. הפריטים נאספו לטבלה מארגנת על פי קטגוריות שונות, שנועדו למפות את החומר ולבחון את המסגור, הייצוג והתמות המרכזיות. לאחר קריאה חוזרת ונשנית של הכתבות נעשה מיון וזיהוי על פי קטגוריות, שבדקו בין היתר מי הן הדמויות הבולטות, הנעדרות או השוליות בכל כתבה וכיצד הן מוצגות, על אילו פרטים מושם דגש, מה ההקשר, האם מדובר בזנות קטינים, סחר בנשים, זנות מקומית וכיוצא בזאת, האם יש ביטויים חוזרים, מה הם ובאיזה הקשר הוצגו. שיטת ניתוח הנתונים התמקדה בהיבטים לשוניים רטוריים של הטקסט המעבירים מסרים סמויים, תוך התייחסות למיתוסים תרבותיים או אידאולוגיות רווחות בנוגע לזנות. בהקשר זה נעשה מאמץ להבין איזה קול עולה מכלל התמות המופיעות בכלי תקשורת שונים.

שיטת המחקר משלבת בין גישת ניתוח שיח ביקורתי (CDA) לניתוח נרטיבי, כאשר ניתוח השיח הביקורתי מניח מראש שבשיח יש חוסר שוויון ומאבקי כוח (Blommaert, 2005). במסגרת גישה זו חוקרים נעזרים במגוון רחב של כלי ניתוח (חמו ואח’, 2015; קליין, 2010; Sriwimon & Zilli, 2017; Van Leeuwen, 2008), תוך התמקדות בשלושה מושגים מרכזיים ומכוננים: כוח, אידאולוגיה וביקורת (van Dijk, 2015). מחקרים ביקורתיים מצביעים על התפקיד שממלא השיח בהפקה של אי־שוויון ובשעתוקו, ומתחקים אחר האופנים שבהם טקסטים דבורים או כתובים מבטאים יחסים של כוח ושליטה, מחזקים אותם ונותנים להם לגיטימציה – או מתנגדים להם (קליין, 2010; Sriwimon & Zilli, 2017). מחקר זה נשען על ראיית חקר שיח ביקורתי כגישה אקטיביסטית למחקר איכותני (Reynolds, 2018, 2020), משום שגישה זו מאפשרת לאתר בעיות חברתיות, ובמיוחד אפליה ואי־שוויון (Renkema, 2004; Sriwimon, 2017). נוסף על כך, לדעת חוקרים בגישה זו יחסי כוח מוטמעים בהכרח בייצוגים בתקשורת (Reynolds, 2020).

מלבד ניתוח שיח ביקורתי, מחקר זה נשען על ניתוח נרטיבי, בשל ההבנה כי יצירת נרטיב כרוכה בשורה ארוכה של בחירות וכי בכל נרטיב ישנו יסוד מניפולטיבי. בחירות אלה נוגעות לרלוונטיות, לשפה, לסגנון, לפרטים שיודגשו ועוד (אלמוג, 1999; ספקטור־מרזל, 2010; Renkema, 2004). לפיכך, הדגשת פרטים מסוימים בטקסט או הדרתם ממנו, וכן בחירת המילים והמבנה התחבירי של המשפטים, הן פעולות פוליטיות המבטאות כוח ומקצות מידה זו או אחרת של עוצמה לגיבורי הסיפור השונים (תירוש, 2001; van Krieken & Sanders, 2019). לכן, בהתבסס על הנחת היסוד כי אין טקסט ניטרלי, וודאי שלא טקסט עיתונאי (וולפספלד, 2012), נטען כי אף שהעיתונאים מחויבים לייצג את המציאות, הם גם מציעים מסר בעל משמעות ערכית או מוסרית, בין שהוא גלוי או סמוי, מודע או לא מודע (קליין, 2010; Renkema, 2004; van Krieken & Sanders, 2019).

תחימת המחקר ובחירת מקורות התקשורת

הוחלט לתחום את הפרסומים שבהם עוסק המחקר בין השנים 2008–2018, משלוש סיבות:

1. בשנת 2008 הוקמו שני ארגונים – סלעית[3] בתל אביב ואופק נשי[4] בחיפה – שהם חלק מהתוכנית הלאומית למלחמה בתופעת הזנות. זו עובדה בעלת חשיבות, משום שהקמת ארגונים אלו היא ביטוי להתייחסות הממסדית לתופעת הזנות בכלל, להבדיל מדגש על סחר בנשים בלבד. כלומר, המחקר מתחיל בנקודת הזמן שבה מדינת ישראל הכירה בקיומה של תופעת “זנות מקומית”, שאינה תלויה ביבוא וסחר של נשים.
2. דגימת הפריטים נחתמת ברגע ההיסטורי שבו אושר בממשלה החוק לאיסור צריכת זנות – 31 בדצמבר 2018 (חי, 2018).
3. 11 שנים הן תקופה ראויה ומספקת לבירור תהליכים חברתיים, תקשורתיים ופוליטיים.

לצורך מיפוי הסיקור העיתונאי בנושא נבחרו שלושה אתרי חדשות בולטים: הארץ, וואלה ו־Ynet. Ynet נבחר משום שהוא אחד האתרים הגדולים והמובילים בישראל,[5] ומשום שאפשר לומר כי הוא מייצג פלח אוכלוסייה רחב. הארץ נבחר משום שאף הוא עיתון מרכזי בשיח הציבורי, אך גם האקדמי, אשר מטפח דימוי של עיתון “איכותי” ולא פופולרי, המייצג קהל יעד אליטיסטי (קמה, 2005; Lehman-Wilzig & Seletzky, 2010). בהתאם לכך, אתר הארץ מעיד כי יותר ממחצית מגולשיו מחזיקים בתואר שני או שלישי, ורובם מגיעים ממעמד סוציו־אקונומי בינוני ומעלה (ב”ז, 2017). וואלה נבחר אף הוא בשל היותו אתר פופולרי בשדה התקשורת, שטוען לשיעור חשיפה של 55.4% נכון לשנת 2017.[6] השילוב בין אתרים אלו מאפשר סקירה רחבה ומגוונת של השיח החדשותי המקוון על תופעת הזנות, אשר מעוררת מחלוקת בדיון הציבורי.

ממצאים

ניתוח הפריטים העלה שתי קטגוריות מרכזיות. הראשונה היא “זנות – מקרה מזעזע”, הכוללת התייחסות לשלוש תת־קטגוריות של סיפורים על זנות בנסיבות מחמירות: “זנות בכפייה וביטויי אלימות נוספים”, “זנות קטינים וקטינות” ו”כשל מוסרי – זעזוע משבירת מוסכמה חברתית”. הקטגוריה השנייה, “נרטיב ההסברה”, מציגה את הזנות כזירה של אלימות, אך משלבת טכניקות של הסברה וחינוך, ובכך יוצרת תמונה מורכבת יותר מ”זנות – מקרה מזעזע”.

“זנות – מקרה מזעזע”

מאמר זה חושף נרטיב בולט של הזנות בסיקור התקשורתי בישראל לאורך השנים. המקרים המתפרסמים תחת נרטיב זה ממוסגרים כאיומים ויוצאי דופן, כאלה שמותירים את צרכן התקשורת “מזועזע”. נרטיב דומיננטי זה בשיח התקשורתי דומה לממצאים של להב (2008), שהראתה כי תקיפות מיניות מסוקרות בעיקר כ”מקרה מזעזע”. תחת נרטיב זה נמצא התייחסויות לזנות בכפייה, זנות שכוללת אלימות בוטה, זנות קטינים, וכן צריכת זנות בידי דמויות בעלות תפקידים מסורתיים (אם, אב, בן זוג) או מקצועיים (אנשי דת, שוטרים, נבחרי ציבור), אשר מעורבותם בתופעה נתפסת כשבירה של נורמות חברתיות. במסגרת הנרטיב “זנות – מקרה מזעזע”, ככל שהאירוע המתואר משופע יותר במאפיינים סנסציוניים, שיפורטו להלן, רמת הזעזוע גדלה וגובר הסיכוי לבולטות בשיח התקשורתי ובסדר היום הציבורי.

זנות בכפייה וביטויי אלימות נוספים

במחקר נמצא כי ההתייחסות המפורשת ביותר למקרה הזנות כמקרה יוצא דופן, איום, מחריד ומזעזע היא כאשר מדובר בזנות בכפייה. בקטגוריה זו נמצאות ידיעות וכתבות המתייחסות לסחר בנשים, אשר כוללות אמצעים רטוריים שמבהירים כי מדובר בזנות “בניגוד לרצונה” של האישה, ומכאן נגזר הזעזוע. מילים כמו “אולצה”, “כפו עליה” או “עבדות” מדגישות את יחסי הכוח שבבסיס הזנות ואת פרדיגמת הדיכוי, שבה יש תוקף וקורבן. בנרטיב זה האישה מוצגת כקורבן, חלשה ופסיבית, ובמקביל הגבר מתואר כאקטיבי, תוקפני, לעיתים לא אנושי. דוגמאות לכך מופיעות בכותרות שונות, שפורסמו במועדים ובגופי תקשורת שונים: “אישום: אנס את גרושתו וכפה עליה זנות” (אשכנזי, 2008); “רוצה את הדרכון בחזרה? תעבדי בזנות” (זיתון, 2010); “חשד: אילצו צעירה לשכב עם 20 גברים בערב” (בריינר, 2013). גם הדוגמה הבאה מראה כיצד המקרה מתואר כסיפור של כפייה ואילוץ, שבו האישה בזנות היא הקורבן, והגורמים הגבריים באשר הם – הסוחר, הסרסור וצרכני הזנות עצמם (המוגדרים כאן “לקוחות”) – הם התוקפים, המאלצים ואף האנסים:

“נאנסה על ידי 8 עד 18 לקוחות בלילה” [כך בכותרת המשנה – אד”ג]

כאשר י’ הגיעה לישראל נערכה “מכירה פומבית” לנשים, והיא נלקחה לבית בושת ברחוב פין בדרום תל אביב, שם אולצה לעבוד בזנות במשך כשנה וחצי […]

[…] אולם הסיוט של ט’ החל כאשר הגיעה למצרים. היא ושתי נשים נוספות נאלצו ללכת זמן רב במדבר, בקור וללא אוכל. מי שרצתה לאכול או לישון במקום מוגן, נאלצה לקיים יחסי מין עם הבדואים, שניסו להבריחן לישראל. לפי התביעה, במשך כשנה הועסקה ט’ בזנות ונאנסה על ידי 8 עד 18 לקוחות בלילה (גרוסמן, 2011).

הבחירה לתאר אונס במילים “יחסי מין” נראית תמוהה, משום שמינוח זה מרמז על מערכת יחסים והדדיות, להבדיל מהמילה “אונס”, שביסודה אלימות, כפייה של אקט מיני והיעדר הסכמה חופשית. באותו הקשר, גם המילים “לעבוד” ו”הועסקה”, השאולות מעולם העבודה הנורמטיבי, אינן תואמות לתיאור מקרים של אלימות קיצונית ומעשי אונס חוזרים ונשנים.

פרט לזנות בכפייה, מאפיין נוסף שממסגר את הזנות כ”מקרה מזעזע” הוא תיאורים של גילויי אלימות מלבד הזנות עצמה. לעיתים אלו תיאורים מפורטים, פלסטיים, על סף הפורנוגרפיים, ולעיתים רק מוזכר סוג האלימות. ככל שגילויי האלימות קשים, בוטים ומחרידים יותר, גובר הזעזוע. הדבר נכון גם בנוגע לתיאור של ריבוי האקטים האלימים וחומרתם, עד כדי התייחסות להשלכותיהם ולנזק שגרמו, למשל: “אנסו צעירה באכזריות עד שהפכה עקרה” (נחמני, 2008). כותרת זו מוואלה מנכיחה את האכזריות של התקיפה המינית ואת הנזק הגופני המחריד שנגרם לצעירה, המפורט בכתבה: “נראה כי כתוצאה ממקרי האונס האכזריים, נקרע איבר מינה של הצעירה ונפגע רחמה, אך הם מנעו ממנה טיפול רפואי, וכתוצאה מכך הפכה לעקרה. ההתעללות הממושכת בצעירה נפסקה רק לאחר שנעצרה על ידי המשטרה וגורשה מישראל”. פירוט היתר בדבר הפגיעות הגופניות שגרמו הסוחרים אומנם מנכיח את הנזק והאלימות הכרוכים בזנות, אך אלו תיאורים פלסטיים, כמעט פורנוגרפיים, אשר משמשים בעיקר להגברת הסנסציה.

בסיקור עיתונאי של זנות בכפייה “טבעי” להפנות אצבע מאשימה כלפי הסוחר והסרסור, הם “האשם המיידי”, אלה שכופים את הזנות, אך נשאלת השאלה מה בנוגע לצרכני הזנות. נמצא כי הסיקור שמדגיש את ההיבט של סחר בנשים נוטה להתעלם מהאחריות של הזנאי עצמו או למזער אותה. לדוגמה, בכתבה לעיל לא מוטלת אחריות על עשרות הגברים שהתעלמו ממצבה הרפואי של הצעירה וקיימו איתה יחסי מין בניגוד לרצונה, קרי, אנסו אותה. השיח העיתונאי החסר על אודות הגברים הרבים שפגעו בצעירה מותיר את הזנאים – הדלק שמניע את תעשיית הזנות – במחשכים. חשוב להתעכב על דמותו של צרכן הזנות משום שמדובר בקבוצה הטרוגנית – גברים בני כל הגילים ובכל רמות ההשכלה, שמגיעים מכל שכבות האוכלוסייה, ויש להם מניעים שונים (בן־ג’ויה, 2015; ברוקר, 2007; טל־הדר, 2015; לבנקרון, 2013; להב־רז, 2016; פרח־פרן, 2019; פריאור, 2017; ריבקין ואח’, 2022; Coy et al., 2019; Lowman & Atchison, 2006; Sanders, 2008a, 2008b; Sawyer et al., 2001), חלקם רווקים ואחרים הם גברים נשואים הנחשבים “נורמטיביים” (לבנקרון ודהאן, 2003; ריבקין ואח’, 2022; Sawyer et al., 2001). היכרות עם מידע מסוג זה יכולה הייתה לבוא לידי ביטוי בעיצוב הנרטיב על זנות בכלל ועל זנות בכפייה בפרט, כך שיכלול התייחסות מעמיקה לדמות הזנאי.

זנות קטינים וקטינות

מסגור הזנות כזירה של אלימות הוא מפורש כאשר מדובר בזנות קטינים וקטינות.[7] בסיטואציה כזו ברורים לכול יחסי הכוח המעוותים והלא שוויוניים בין הקטינה שגופה נתפס כמצרך ובין הרוכש. קרי, אפשר לומר כי האסימטריה הבולטת בין הזנאי או הסרסור ובין הקטינים מנכיחה את העובדה שהזנות היא ניצול ופגיעה בקטין או בקטינה. בהמשך לכך, הזעזוע מתבטא בהדגשה של יחסי כוח לא מאוזנים וחזרה על המילים “ניצול” ו”הדחה”. גם ציון הגיל המדויק של הקטינים מגביר את הזעזוע. כך למשל בכותרת המשנה “במבצע רחב היקף שנערך ב־36 ערים אמריקאיות, שוחררו עשרות קטינים שנוצלו מינית, אחד מהם בן 10 בלבד” (מקגריל, 2009). מוטיב נוסף התורם לזעזוע הוא מספר גדול של מעורבים במקרה המתואר – בין שמדובר בסרסורים או סוחרים, ובין שמדובר בקטינים עצמם. לדוגמה: “ארה”ב: 389 נעצרו בחשד לשידול ילדים לזנות” (“ארה”ב: 389 נעצרו”, 2008). הסיפור הופך מזעזע יותר כאשר הוא כולל את המאפיינים הבאים: תיאור של פעילות אלימה פרט לאקט הזנות עצמו, ציון גילן הצעיר של הקטינות, ציון הפער הגילאי או המעמדי בין הזנאי או הסרסור ובין הקטינ/ה, ותיאור הקטינים במילה “ילדים”. הדוגמה הבאה לקוחה מתוך כתבה המכילה מאפיינים רבים שמסייעים להגדיר את המקרה כמזעזע:

“התחלתי בעשר בבוקר וסיימתי בחצות”, היא סיפרה בראיון מצמרר לרשת CNN. “כמה מהגברים צחקו עליי משום שבכיתי. הייתי צריכה לעצום את העיניים שלי כדי שלא אראה מה הם עושים לי, כדי שלא ארגיש דבר”, היא אמרה.

בגיל 13, לדבריה, המשטרה המכסיקנית ערכה פשיטה על בית הבושת, ויקינטו חשבה שהיא ניצלה מידי סוחרי הנשים. היא טעתה. השוטרים פשוט אספו את כל הבנות שעסקו בזנות ודרשו טובות הנאה מיניות […] “הם היו דוחים. הם ידעו שהיינו קטינות. לא היינו אפילו מפותחות. הפנים שלנו היו עצובות. היו בנות בנות עשר בלבד. היו בנות שבכו. הן סיפרו לשוטרים שהן קטינות ואיש לא שם לב”, סיפרה הצעירה המכסיקנית.

יקינטו הוכתה והייתה קורבן להתעללות מצד סרסורים שונים. היא נכנסה להריון לאחד מהם וילדה תינוק בגיל 15. לדבריה, הסרסורים שלה השתמשו בתינוק שלה כאמצעי להפעלת לחץ עליה (מורו, 2015).

אין ספק שהמקרה הוא סנסציוני, וכך גם אופי הסיקור, שכולל פירוט יתר, דרמטיזציה, ציון גילי הילדות ומילות תואר רבות. הסיקור המוחשי והדרמטי מעביר היטב את הזוועה שבסחר בקטינים לזנות. אך גם כאן המסגור הוא אפיזודי (Iyengar, 1990), קרי פרסום של מקרה פרטי, פרסום יחיד במדור חדשות מהעולם, שאינו חלק מסיקור רחב יותר של מצב הסחר או זנות קטינים בישראל או בעולם. הביקורת הנדרשת כאן עולה דווקא לנוכח המשפט שנבחר לסיום הכתבה: “יקינטו סיפרה שרוב לקוחותיה ‘היו זרים שביקרו בעיר שלי וחיפשו קשרים מיניים עם קטינות כמוני'” (מורו, 2015) – הערה מטרידה שאינה זוכה להתייחסות נוספת. הרי צריכת זנות בכלל, וזנות קטינים בפרט, אינה מתרחשת בריק. למעשה, אין לה קיום ללא הביקוש והצריכה. נראה כי גם כאן, כמו במקרים נוספים, הזנאים נותרים בצל, ללא חשיפה ראויה.

“כשל מוסרי” – זעזוע משבירת מוסכמה חברתית

נמצא כי הנרטיב “זנות – מקרה מזעזע” כולל התייחסות לזנאים במקרים מסוימים בלבד – כאשר פרופיל הזנאי, הסוחר או הסרסור הוא של אדם שעצם מעורבותו בדרך זו או אחרת בתעשיית הזנות נתפסת כשבירת מוסכמות חברתיות. מדובר במקרים של “אירוע יוצא דופן”, שעשוי לגרום לאדם הסביר להשתאות לנוכח שבירת מוסכמות חברתיות מסוימות, ובכך נחשף כשל מוסרי. המקרה הראשון הוא צריכת זנות או שידול לזנות מצד בן משפחה קרוב: אב המסרסר בבתו, גבר באשתו או אם בבנותיה. הפליאה וההצבעה על שבירת מוסכמות חברתיות מתרחשת גם במקרים שבהם מי שנתפס צורך זנות, מסרסר או משדל לזנות, הוא אדם שמחזיק בתפקיד בעל אופי ממסדי, כמו שמירה על החוק (שוטרים), המוסר (איש דת) או חינוך ילדים ונוער (מורה). העובדה שדווקא אדם כזה כשל בתפקידו מציבה אותו בעמדה של מי שנכשל מוסרית. הכשל המוסרי כאן הוא לא מעצם צריכת הזנות, אלא מהשבר בנורמה ההתנהגותית המצופה מבעלי תפקידים מסוימים. כך בדוגמאות הבאות של אימהות שמוצגות כאחראיות לפגיעה בבנותיהן: “5 שנות מאסר לאם שצירפה את בתה למיטה כששכבה עם לקוחות” (אידלמן, 2009); “תושבת פלורידה נעצרה לאחר שבלשים שהתחזו ללקוחות נפגשו עם בתה בת ה־15 במלון בניו יורק לכאורה במטרה לקיים עימה יחסי מין בתשלום. ‘חשבתי שהיא תתעסק רק בסטיות’, אמרה האם” (“לקחה את בתה”, 2014).

מקרים של אימהות שמסרסרות בבנותיהן שוברים מוסכמות חברתיות בסיסיות לגבי תפקידה של האם, ומקצינים את הדיכוטומיה בין אם טובה לאם רעה. מדובר במופע קיצוני של ניפוץ “מיתוס האימהוּת”, שהוא בסיס לייצור מתמיד של דימויים וייצוגים של אימהות שכשלו בתפקידן ואינן ממלאות את דרישות האידאל האימהי (שיפמן, 2017). האם הטובה נתפסת כבלתי־אנוכית, כנועה, א־מינית ומקדישה את עצמה לילדיה, ואילו האם הרעה נתפסת כאנוכית, תוקפנית ומינית (Kaplan, 1992). אם אפשר לזהות נורמות וערכים משתנים בחברה בנוגע לתפקיד האימהוּת באמצעות הטקסט התקשורתי (ארוניס, 2014; לחובר, 2018), הרי שאפשר לתייג את האישה שמסרסרת בבנותיה כסמן הקיצוני ביותר במודל “האם הרעה”. ההדגשה של שבירת מוסכמה חברתית זו בנוגע לתפקידה של האם, משקפת את הבסיס הפטריארכלי של ההפרדה הדיכוטומית בחברה הישראלית בין נשים בכלל ובין אימהות בפרט. התפיסה של “אם רעה” מודגשת ביתר שאת בשל ההנחה כי האישה היא מעל הכול “אם ורעיה”, וכי השתתפותה ותרומתה לחברה מתגלמות בעיקר בתפקידים משפחתיים (ברקוביץ, 1999). כאשר האם היא הגורם המסרסר, אין ספק שמדובר באם יוצאת דופן, השוברת את מוסכמות החברה והמוסר, אך השיח התקשורתי ביחס למקרים אלו נותר בגדר הצהוב והסנסציוני, ולא מספק נתונים נוספים שעשויים להציג תמונת מציאות מורכבת ורבדים נוספים להבנת התופעה. מעניינת בהקשר זה התובנה העולה ממחקרה של נעמה גולדברג (2019), כי הקשר הראשוני בין האם לבת הוא אחד הגורמים המצויים בבסיס הכניסה למעגל הזנות.

המקרה ממוסגר כמזעזע גם כשהמסרסר הוא בן הזוג. כך בדוגמה הבאה: “חשד: סרסר בבת זוגו בחודש ה־9 להריונה” (סניור, 2012). תיאור זה מכתיר את המקרה כמזעזע, כמו גם אמירתו המפורשת של הכתב כי מדובר בסיפור מזעזע: “פשיטה משטרתית על בית בושת חשפה סיפור מזעזע. בעל המקום […] חשוד כי סרסר בבת זוגו והכריח אותה להעביר לו 2,000 שקל מדי יום. גם הריון לא עורר בו חמלה” [ההדגשות שלי, אד”ג] (סניור, 2012). גברים שמשדלים את בנות הזוג שלהם להגיע לזנות בדרכים שונות הם תופעה מוכרת; המושג “סרסורי רומיאו” (Romeo pimps) מתייחס לטכניקה הכוללת הצהרות אהבה כוזבות ובניית מערכות יחסים חבריות ואף זוגיות, שבהן נוצרת תלות של האישה בסרסור (Eberhard et al., 2019; Kennedy et al., 2007). אך בסיקור התקשורתי של גברים שמסרסרים בבנות זוגן לא נראה שהטכניקה הזו נתפסת כשיטת פעולה, אלא כמקרים אפיזודיים מזעזעים. כמו כן, אמצעים רטוריים של הדגשת הביטוי “בן זוג” וחזרה עליו מחזקים את הזעזוע משבירת המוסכמה החברתית בנוגע לתפקידו המסורתי של הגבר, קרי הגנה על בת זוגו, ובכך משמרים את היסודות הפטריארכליים של הגבריות ההגמונית כחלק ממערכת יחסים הטרונורמטיבית (Connell & Messerschmidt, 2005).

הזעזוע מצריכת הזנות כשבירת מוסכמות חברתיות מתבטא גם כאשר הדמות הפוגעת מזוהה עם תפקיד ציבורי. כך למשל בנוגע לאנשי דת שצורכים זנות: “ארה”ב: כומר גנב 1.3 מיליון דולר ושכר נערי ליווי” (“ארה”ב: כומר גנב”, 2010); או לאנשי חינוך, מדריכים ומטפלים בילדים ונוער, למשל: “מורה לשעבר מפ”ת הורשע בסרסור וניצול קטינה” (חננאל, 2010). אך כתבות רבות עוסקות במקרים שבהם מי שכשלו מוסרית הם אנשי אכיפת החוק – שוטרים: “במקביל לחקירה התעורר חשד כי אחד מהשוטרים מקיים יחסי מין עם אחת הנשים תוך כדי ניצול חולשתה ומצוקתה […]” [ההדגשה שלי, אד”ג] (פורת, 2018). הביטוי המודגש מראה כי הזעזוע קשור לכך שהשוטר מעל באמון הציבור ובאמון הקורבנות שמבקשות את עזרתו במסגרת תפקידו.

במסגרת נרטיב זה, התקשורת מספרת לנו סיפור של “זנות בנסיבות מחמירות”. לשם כך ננקטים אמצעים שונים, כמו הדגשה של מקרי אלימות ואזכור חוזר ונשנה שלהם, תוך שימוש במילות תואר רבות ותיאורים פלסטיים, דרמטיזציה, ציטוט עדויות אישיות ושימוש במספרים מדויקים כדי לעורר סנסציה (ציון גילים צעירים, מספר הפעמים שנאנסה וכו’). גם כאן, בדומה לממצאיה של ברנט (Barnett, 2016), הנשים מוצגות כפסיביות ונאיביות, בעוד הסרסור והסוחר ממוסגרים כתוקפים אלימים ואכזריים. ככלל, הזנות מוצגת כזירה של פשיעה ואימה, אך גם כאן חסר מסגור תמטי שמאפשר ניתוח של שורשי התופעה החברתית והשלכותיה ודיון בהם (Iyengar, 1990). נוסף על כך, דמות הזנאי לרוב נעדרת מהשיח, אלא אם מדובר באדם בעל תפקיד מסוים, ואז הזעזוע נובע מהכשל המוסרי.

אם כן, אפשר לומר כי המסגור האפיזודי של תופעת הזנות שנמצא בהקשר זה כולל התמקדות בדמויות קונקרטיות וחשיפת מופע מסוים של תופעת הזנות בפני הקוראים. היעדר המסגור התמטי מאפשר התעלמות תרבותית, פוליטית, כלכלית וחינוכית מהמבנה המגדרי והלא שוויוני בזנות עצמה ובתרבות המאפשרת אותה (Barnett, 2016; Iyengar, 1990).

“נרטיב ההסברה”: הגרסה המורכבת ל”זנות – מקרה מזעזע”

נרטיב משמעותי נוסף שמצא מחקר זה נוקט מעין טקטיקת הסברה ועל כן נקרא “נרטיב ההסברה”. נרטיב זה מציע נקודת מבט מורכבת יותר מהנרטיב הסנסציוני “זנות – מקרה מזעזע”. כלומר, הוא כולל מסגור של הזנות כאלימה, אך גם משלב טכניקות הסברה שמבקשות להשפיע לא רק ברמה האינפורמטיבית אלא גם לחנך, תוך נטייה לראות בזנות סוגיה חברתית ולא מקרה פרטי, כלומר יש בו מסגור תמטי (Iyengar, 1990). יש שרואים סיקור מסוג זה כ”בריא” (Ekberg, 2020). נרטיב זה בלט בעיקר באתר הארץ. כאמור, “נרטיב ההסברה” מאופיין בטכניקות הסברה. אחת מהן היא הצגת מיתוסים ועימותם עם נתונים המפרקים את המיתוס או לכל הפחות זורעים ספק באשר לאמיתותו. טכניקה נוספת היא יצירת תשתית של ידע לגבי תופעת הזנות באמצעות הבאת עדויות של שורדות זנות, סיקור מהשטח, תיאורי פעילויות של ארגוני נשים וכיוצא בזאת. עוד טכניקה היא פרסום מדריך שיעניק לקוראים תבנית ידע אופרטיבית, מאורגנת ומובנת בנושא. לדוגמה, הכותרת “זנות היא לא בחירה” (לי, 2016א) סותרת את פרדיגמת ההעצמה ואת טענת הבחירה החופשית וחופש העיסוק. בהמשך מתברר כי זהו ציטוט מתוך עדות של שורדת זנות המובאת בכתבה. דוגמת המדריך, או מתן ידע אינפורמטיבי, באה לידי ביטוי גם בכותרת הכוללת שאלה, שעליה הכתבה מנסה להשיב. כזו למשל היא הכותרת בהארץ “מה בעצם הבעיה בביקור בבית בושת?” (לי, 2016ב), שאחריה מופיעה כותרת משנה: “פגשתם חבר ואתם מתקשים להסביר לו מה בעצם הבעיה עם זנות? לפניכם חלק ראשון במדריך המלא”. ניתוח הכותרות מספיק כדי לזהות את “נרטיב ההסברה”, כאשר כותרת המשנה מסבירה כי הכתבה היא מדריך שייתן לקורא ולקוראת כלים וידע שיעזרו להם להפוך לשגרירים של נרטיב זה. לאורך הכתבה, הכתבת מציגה מיתוס אחר מיתוס ומבקשת להפריך אותם:

“זנות היא המקצוע העתיק בעולם, תמיד היתה ותמיד תהיה ובלתי ניתן למגר את התופעה”

בקיצור נמרץ: גם רצח, זה לא אומר שאנחנו לא מנסים למנוע אותו. התיאורטיקנית הפמיניסטית פרופ’ קתרין מקינון ניערה זה מכבר את המוסכמה החברתית העתיקה כשציינה ש”זנות היא לא המקצוע העתיק בעולם, אלא היא הדיכוי העתיק בעולם” [ההדגשות במקור, אד”ג] (לי, 2016ב).

“נרטיב ההסברה” נוקט אמצעים שונים, כגון: עדויות, שאלות מנחות, ראיונות, פירוק מיתוסים תרבותיים, הצגת נתונים והתייחסות לזנות כאל תופעה חברתית. אחד המאפיינים הבולטים בנרטיב זה הוא התייחסות לרקע של הנשים בזנות ולנזקי הזנות, ותיאור הוויית הזנות כמעגל של גיהינום, אסונות וסבל:

[…] שגרת החיים שלנו נעדרת ממי שחיים בגיהינום הזנות. לצערנו, סיפורה של פזית אינו חריג. אלו חייהן של רוב שורדות הזנות – בניגוד למיתוס הרווח על אותן סטודנטיות “שובבות”, ש”חוגגות את המיניות שלהן” וחוסכות סכומי עתק שבעתיד יממנו בוודאי את לימודי הפוסט־דוקטורט. המציאות שמוכרת לאלו העוסקים בעבודת שטח בתחום עגומה בהרבה (לוי, 2014).

בנרטיב זה האישה תוגדר “אישה בזנות”, “במעגל הזנות” או “שורדת זנות”, בניגוד לחלופות כמו “עובדת מין”, “חשפנית”, “נערת ליווי”, “זונה”, “פרוצה”, “יצאנית” וכדומה. כמו כן, גבר שצורך זנות יכונה במקרים רבים “זנאי”, “צרכן מין”, “צורך נשים בזנות” או “גבר”. עם זאת, לעיתים עדיין מופיעות הגדרות מוכרות כמו “לקוח” או “צרכן”. נוסף על כך, זהו נרטיב הנוטה לתאר את החקיקה באהדה, תוך ביטוי תמיכה כמעט מוחלטת:

הצעת החוק להפללת לקוחות הזנות, שהיא תרגום די עוקב למודל השבדי, מבקשת בראש ובראשונה לתקן עוול חברתי. היא מבקשת לסמן את השתיקה של החוק כלפי הזוועות המתרחשות בעולם הזנות ולהטיל את אות הקלון החברתי אשר רבץ עד היום על נשים ונוער שמעורב בזנות – על הלקוחות ואולי גם חזרה על החברה כולה (גיא, 2014).

לסיכום, בבסיס “נרטיב ההסברה” ניכר רצון לתווך לציבור את הזנות דרך נתונים ומחקרים, ובהתאם לפרדיגמת הדיכוי, דרך עדויות מהשטח ופעילות של ארגוני סיוע. הוא יוצר שפה חדשה, שמבקשת למצב את האישה כנפרדת מעולם הזנות ואת הגבר צורך הזנות כחלק אינטגרלי מעולם זה. נרטיב זה מנסה לפרק מיתוסים ולספק הסברה שתמלא פערים בתודעה הציבורית בכל הנוגע לתופעת הזנות, ואפשר לשער כי היא חיונית למען הכשרת הלך הרוח הציבורי לקבלת חקיקה בנושא. חשיבותו של “נרטיב ההסברה” נובעת מהעמדה המוסרית שניצבת בבסיסו ובבסיס החוק, לפיה גופן של נשים אינו יכול לשמש חפץ ועל כן בלתי אפשרי לרכוש אותו.

דיון וסיכום

מהממצאים שהוצגו במאמר זה עלו שני אופני מסגור מרכזיים שמקשרים את תופעת הזנות לאלימות. האחד הוא מסגור אפיזודי, הבא לידי ביטוי בנרטיב “זנות – מקרה מזעזע”, והשני הוא מסגור תמטי, אשר מתבטא בעיקר ב”נרטיב ההסברה”.

נרטיב “זנות – מקרה מזעזע” מתווך את הזנות כפרדיגמת דיכוי, אך נוטה להציג מקרים פרטניים באופן פשטני וסנסציוני, ללא התייחסות למורכבות ולמבנה המגדרי הדכאני שבבסיס התופעה. בנרטיב זה החיבור בין אלימות לזנות אינו מוצג כאינהרנטי לתופעה, אלא כאוסף של סיפורי מקרה פרטיים בעלי מאפיינים שמעצימים את ה”זעזוע”. ממצא זה מהדהד מחקרים אחרים שעסקו בסיקור התקשורתי של מקרי אלימות נגד נשים (בן־עטר ואח’, 2021; ברק־ברנדס, 1996; דיין־גבאי, 2020; להב, 2008; למיש, 2002; Alat, 2006; Sutherland et al., 2015). כמו כן, בנרטיב זה האישה תהיה לרוב הדמות המרכזית בכתבה, בעוד הזנאי נדחק הצידה. מעצם היותה מושא הסיקור המרכזי, גם אם מנקודת מבט אוהדת, היא עשויה להיתפס כאחראית הבלעדית למצבה. זאת בדומה למחקרו של יינגר (Iyengar, 1990) על הסיקור התקשורתי של תופעת העוני, אשר מצא כי כאשר המסגור היה אפיזודי בעיקרו, וכלל דוגמאות מסוימות של אנשים עניים – הציבור ייחס את האחריות לעוני לאותם אנשים, ואילו במקרים של מסגור תמטי, כלומר הצגת העוני כתוצאה של מדיניות ממשלתית או ציבורית, האחריות יוחסה לחברה והתופעה נתפסה כבעיה חברתית ולא פרטית.

הדבר חשוב בעיקר לנוכח ממצא “נרטיב ההסברה”, אשר מקשר אלימות לזנות באמצעות מסגור תמטי, תוך ניסיון להפיץ ידע ולנפץ מיתוסים תרבותיים נושנים. נרטיב זה נובע מגישת הפמיניזם הרדיקלי בנוגע לזנות, כמו גם מההבנות הנמצאות בבסיס החוק לאיסור צריכת זנות. אך בשונה מ”זנות – מקרה מזעזע”, הנוטה לתיאורי מקרה סנסציוניים, “נרטיב ההסברה” מנכיח את נזקי הזנות, מניח תשתיות אפיסטמולוגיות ומסמן את הזנות עצמה כאלימות מבלי להיתלות במקרי אלימות הנלווים לתופעה. בנרטיב זה משמשים מונחים ודימויים משדה האלימות המינית – כולל הגדרת הזנות בתור אונס, ניצול מיני, התעללות ופגיעה מינית, וכינוי צרכן הזנות “זנאי”, הזנות מקושרת להפרת זכויות אדם, ההתייחסות אליה היא כאל תופעה אלימה, וכל זאת תוך תמיכה בחקיקה בנושא.

בחינת הדיון התקשורתי בסוגיה מסוימת מאפשרת להבין תהליכים חברתיים. ממבט על, הסיקור התקשורתי שלפיו הזנות היא זירה של אלימות היה דומיננטי בשנים שקדמו לאישור החוק. חקיקת החוק לאיסור צריכת זנות בישראל מעבירה מסר לציבור כי הנורמות התרבותיות משתנות, וזנות אינה תופעה לגיטימית בחברה מתוקנת. השאלה עד כמה הסיקור העיתונאי והשינויים בו משקפים שינוי ביחס הציבורי לזנות נותרת פתוחה ומזמינה מחקרים עתידיים.