מבוא: “גל לסביות מציף את הארץ”

לסביוֹת קיימות בכל חברה. איש לא הישלה את עצמו שתופעות אלה אינן קיימות בישראל, אך עד לתקופה האחרונה היו ענינם הפרטי של בעלי נטיות אלה בלבד […] (גל הלסביות בישראל, 1960).

“הבעיה הלסבית בישראל” – זו הייתה הכותרת הגדולה והסנסציונית של גיליון 1174 של שבועון העולם הזה, שבכתבה ארוכה על “גל הלסביות בישראל” העלה לסדר היום התקשורתי ולדיון ציבורי את נושא קיומן של לסביות במדינת ישראל הצעירה – נושא שעד לפרסום זה נתפס כעניין התָחום במרחב הפרטי. נובלה שתיארה לראשונה חיים לסביים בישראל שימשה מניע לכתבה, שסקרה את הנושא מכמה היבטים ונתנה במה למרואיינים מהארץ ומחו”ל. פרסום הכתבה בשנת 1960 היה קו פרשת מים: לפניו ישנם פה ושם אזכורים אקראיים ללסביוֹת, בעיקר תאורטיים ומרומזים, כדמויות ספרותיות או קולנועיות שהגיעו מעבר לים; ואחריו יוצאת דמות הלסבית מהארון התקשורתי. מאמר זה עוסק בניתוח תרבותי־פרשני של השינוי בייצוגי נשים לסביות בתקשורת – לפני אירוע מכונן זה ואחריו.[1]

בתקופת המנדט ובעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל יחסים הומוסקסואליים נאסרו בחוק. סעיף (1)152 של החוק הפלילי המנדטורי משנת 1936 הגדיר sodomy שנעשה בכוח עבירה פלילית הזהה בחומרתה לאונס. סעיף (2)152 הגדיר יחסים אנאליים “פעולה שנוגדת את הטבע”, וקבע עונש גם ליחסים בהסכמה (Alyagon-Darr, 2017). החוק בוטל ב־1988. לפחות במובן זה, גברים הומואים נכחו בשיח הציבורי (יונאי, 2016). ההסבר המקובל לנטייה מינית הומוסקסואלית באותה עת היה כי מדובר בגברים ונשים שלא הצליחו לפתח זהות מינית “נורמלית”, ומונחי התקופה לתופעה היו “אינברסיה” (היפוך) (פרויד, 1954/1905) ו”מין שלישי” (רחמימוב, 2015א; Kraß, 2022).

כדי לבחון את הנראות של לסביוֹת במרחב הציבורי יש לשאול שאלות כמו: מתי החלו להופיע לסביוֹת בתקשורת העברית? איך הן הוצגו, הומשגו ויוצגו בה? ולבסוף, מה היו הסיבות לייצוגים אלו?

קמה (2003), יונאי (2016) ואילני (2015) חקרו את הייצוגים והדימויים של הומואים בתקשורת העברית, והם חלוקים בדעותיהם לגבי מועד הופעתו של השיח התקשורתי בנושא: אילני טוען כי הוא התקיים כבר בתקופת המנדט; יונאי ממקם את הופעתו בשנות ה־50; ואילו קמה מאחר את ראשיתו לשנות ה־60. כך או אחרת, קשה למצוא עיסוק דומה בלסביות (קמה ופירסט, 2015). ייתכן שתופעה זו קשורה להבחנה של באטלר (2003) כי בשונה מהומוסקסואליות, הלסביות נעדרת כליל מהשיח ההומופובי. זיו חקרה ייצוגים תקשורתיים וקולנועיים בין־לאומיים של לסביות (זיו, 2013), ורחמימוב (2015ב; Rachamimov, 2019) חקרה את הקבוצות הלסביות הרדיקליות משנות ה־70 ואילך. שוורץ לאופר (Schwartz Laufer, 2016) הראתה כי בזרם המרכזי של התקשורת המערבית (ארצות הברית, מערב אירופה וישראל) מתחוללים לאורך השנים שינויים בדמות הלסבית המסייעים לניפוץ סטריאוטיפים ודעות קדומות. אך טרם נעשה מחקר היסטורי דומה על הלסביות העבריות לפני הקמת המדינה ובשנים שאחריה.

בהיעדר שיח על לסביות, המקביל לשיח על הומוסקסואליות, עולות השאלות הבאות: האם היו לסביות באותם ימים? האם הן היו עם קוקו וסרפן, או שהיו עם טורייה ושברייה? ולמה לא רואים אותן בשיח הציבורי? מתי החל שיח על לסביות, ועד כמה היו ההתייחסויות אליהן סטריאוטיפיות? מאמר זה עוסק בייצוגים בהקשר של השיחים שעיצבו אותם החל משנות ה־20 של המאה ה־20, ראשית העיתונות העברית המודרנית, ועד לשנות ה־80, עם ביטול האיסור הפלילי על משכב זכר ויציאתן של נשים לסביות ישראליות מן הארון התקשורתי במסגרת נרמול היחסים ההומוסקסואליים בשיח הציבורי.

תקשורת וייצוגים של מיניות

בבסיסו של מחקר זה עומדת הנחת היסוד שאפשר לפענח את דעת הקהל באמצעות השיח במרחב הציבורי. הברמאס (Habermas, 1991) טען כי בעידן המודרני הושפעו המרחב הציבורי ודעת הקהל מפעולותיה של התקשורת, שכן העיתון אינו טקסט פסיבי המשקף מציאות, אלא שחקן אקטיבי המשתתף בעיצובה ומשעתק אידאולוגיות הגמוניות, בדומה לתעשיות תרבות נוספות (אדורנו והורקהיימר, 2003/1947; אלידע, 2015; וירת’, 2008/1948; Hall, 1980), וכן מנכיח פרקטיקות בשיח ומבססן כנורמטיביות, או מדיר אותן (Gerbner & Gross, 1976). העיתונות העברית ייצגה את השיח הציבורי, תחומי העניין והתפיסות הלאומיות בחברה העברית על שלל גווניה (Penslar, 2000), ובהיותה “לוח המודעות” היישובי – המקום בו התבטאו וכתבו גורמים אינטרסנטיים ושיווקיים וכן אנשים פרטיים – היא יכולה לשמש מקור לבחינת תפיסות של מיניות ומגדר.

המגדר, טוענת באטלר (2003, 2007), הוא רק מראית עין שמייצר השיח. מושג מרכזי להסבר טענתה הוא ה־performance המגדרי – ביצועיות תיאטרלית, מבע גופני המייצר את המגדר שהוא מתאר. כלומר, כדי שהלסביות תהיה קיימת היא צריכה גם להיראות, להיות מיוצגת. אך לכאורה היא איננה קיימת, משום שאינה מצליחה אפילו להיכנס לתחומו של הנחשב, המדומיין, לאותה רשת של מובנות תרבותית שמסדירה את הממשי ומעניקה לו שם. להבדיל מן האיסור הקיים בשיח על קיומם של הומואים, הלסבית אינה מיוצרת בשיח בתור מושא לאיסור, כי מה שאינו קיים איננו אסור. הלסביוּת אינה נאסרת במפורש, והאיסור עליה אינו גלוי, אלא מוצנע, מעומעם.

גרוס (Gross, 1998), שחקר ייצוגים של הומואים ולסביות בתקשורת, הצביע על שני מנגנונים של פרשנות חברתית־תרבותית המשמשים להדרת קבוצות חלשות מהזירה הציבורית והתקשורתית במקום וזמן מסוימים. מנגנון אחד הוא הכחדה סמלית – התעלמות והשתקה באמצעות היעדר ייצוגים בשיח. קמה ופירסט (2015) פיתחו מושג זה והבחינו בין הכחדה סמלית כמותית להכחדה סמלית איכותנית. המנגנון השני הוא התייחסות סטריאוטיפית באמצעות כתיבה קצרנית המקודדת דמויות מסוימות בחסכנות. אמצעי התקשורת מפיצים, משמרים ומשעתקים את המשמעויות החברתיות המשותפות, וצרכן הטקסט מפענח סימנים ומשלים את התצרף בעזרת המטען הסטריאוטיפי. אפשר למצוא ביטויים של שני המנגנונים הללו בטקסטים שעליהם מתבסס המחקר הנוכחי. שני הסטריאוטיפים המערביים הקלאסיים של הלסביות, הבוץ’/הפאם (באטלר, 2003; Schwartz Laufer, 2016), הופיעו בעיתונות העברית ההיסטורית רק בצורת ייצוגים בוסריים ובנפרד, לא כדגם משותף, ולכן לא ייעשה בהם שימוש כאן.

שלושה סטריאוטיפים יוחסו בתקשורת למיעוטים מיניים במהלך המאה ה־20: מחלה, חטא ופשע (קמה ופירסט, 2015; Gross, 2001). הללו תואמים את שלוש המערכות שטיפלו בהתנהגות לא נורמטיבית במהלך ההיסטוריה המודרנית: הכנסייה, המשפט הפלילי והרפואה (פוקו, 1996/1976). פוקו משרטט תהליך שתחילתו במאה ה־17, עם לידתו של עידן דיכוי ומשטור המיניות באמצעות מערכת החוק הכנסייתי והפלילי, לאחר מאות שנים של שיח משוחרר. במהלך המאה ה־19 מונחים כגון הטרוסקסואליות, הומוסקסואליות או לסביות, שהגדירו התנהגות שעד אז נחשבה לנורמטיבית או לא־נורמטיבית, מתחילים לשמש לתיאור של טבע ומהות והגדרת זהות, המקבלת מפסיכיאטרים תיוג פתולוגי ושיום. סטריאוטיפים אלו מופיעים במהלך התקופה הנסקרת במאמר.

גם ניוטון (2003) דנה במהלך של התפתחות מהתנהגות לזהות, בהקשר של “הלסבית הגברית”, ומספרת שאפשר היה לזהות התנהגות גברית אצל נשים – מבחינת המראה, הלבוש, צורת הדיבור והעיסוק – בתרבות האירופית והאמריקנית מסוף המאה ה־19. לטענתה היו נשים הטרוסקסואליות שדחו את הלבוש וההתנהגות הנשיים המסורתיים שהגבילו אותן, ואימצו לבוש והתנהגות גבריים, שהעניקו להן חופש ומגוון אפשרויות. העצמאות התבטאה גם במימוש מיניות מגוונת, ולזוגיות עם אישה היו יתרונות של מניעת שם רע או היריון לא רצוי. בתחילת המאה ה־20 ההבחנה בין התנהגות לזהות בקטגוריה “לסבית” מתבטאת ברומן האייקוני תהום הבדידות (The Well of Loneliness) של רדקליף הול (Hall), שיצא לאור ב־1928. הגיבורה סטיבן, בעלת הזהות הלסבית, מספרת את סיפור חייה ועל יחסיה עם מרי זוגתה, שעוברת בסופו לחיות עם גבר, ומתברר כי התנהגה כלסבית, אך לא הייתה לסבית במהותה. ריץ’ (2003) מערערת על הדיכוטומיה בין התנהגות אקראית לזהות מהותנית, יוצאת נגד “הטרוסקסואליות כפויה” ומציעה פרשנות שונה לברירה הלסבית, שאינה מינית בהכרח. היא רואה בהתנסויות לסביות מוקדמות פרקטיקה חברתית נורמטיבית, הנובעת מאנרגיה מעצימה הגלומה בקשר בין נשים, וכן מרצף לסבי שאותו חווה כל אישה במהלך חייה. לשיטתה, ההתנסות המוקדמת עשויה להמשיך לקיום לסבי לאורך החיים.

שיטת המחקר: ארכאולוגיה של פיסות מידע

כדי לשחזר תפיסות היסטוריות של המציאות הציע פוקו פעולה “ארכאולוגית”, שתשחזר מתוך מסמכים תקופתיים את התפיסות המקובלות לזמנן (פוקו, 2005/1969, 2011/1966). מתוכה פיתח בספריו הבאים את “הגנאלוגיה של הידע” – בחינת אופיו המתמשך והמשתנה של השיח ותהליכי ייצור הידע לאורך התקופות, תוך למידה על החברה ועל מנגנוני הכוח המפעילים אותה (מילס, 2005). גישה זו מאפשרת לעקוב אחר שינויים בשיח תוך התחקות אחר ההשפעות התרבותיות הגורמות להם. המחקר הנוכחי מבוסס על עבודה ארכאולוגית של איסוף פיסות מידע על לסביות, בשיטת הביבליוגרפיה ההיסטורית (גלבוע, 1988), שבמסגרתה נערך רישום מפורט ומיון של העיתונות לסוגיה על מנת לזהות את תדירות התופעה ומרכיביה. איתור הפריטים הרלוונטיים נעשה באמצעות חיפוש מילות מפתח במאגר המקוון “עיתונות יהודית היסטורית” של הספרייה הלאומית,[2] הכולל עשרות עיתונים בעברית. החיפוש כלל את המושג “לסבית”, ולצידו מילות מפתח נוספות שהתבררו כרלוונטיות, כגון “הומוסקסואליות”, “אישה גברית” ו”אהבת נשים”. החיפוש בעיתונים שאינם כלולים במאגר (עתון מיוחד,[3] תשע בערב/העולם הזה[4]) נעשה באמצעות סריקה וקריאה שיטתית שלהם. במסגרת זו נבחנו ביסודיות כ־300 כתבות, ידיעות ומודעות, שהתפרסמו ברובן בין השנים 1930–1960, המכילות מידע רלוונטי, גם אם לכאורה הקשר לנושא קלוש.

בעיתונות העברית של תקופת המנדט וראשית המדינה, אני מציעה להבחין בין “עיתונות מטעם” – עיתונות מפלגתית ששימשה במה להפצת מסרים אידאולוגיים, פוליטיים או ארגוניים, לבין “עיתונות למען” – עיתונות מסחרית שהייתה עסק כלכלי והתמקדה בתכנים אטרקטיביים, פנתה אל המעמד הבינוני הפחות משכיל, ואופייה היה בידורי ואף פרובוקטיבי ו”צהוב”, והיו שקראו בה בחשאי (אלידע, 1992, 2015; יעל, 2012; כנען, 1998; נאור, תשס”ד; צפרוני, 1988; שניצר, 1990).[5] חלוקה זו התקיימה במהלך העשורים הראשונים לקיום המדינה עד להתמעטותם של העיתונים המפלגתיים.

העיתונים המפלגתיים – משמאל (דבר,[6] על המשמר,[7] הארץ,[8] קול העם[9]) ומימין (חרות[10], הבקר[11]) – מיעטו לעסוק בנושאים אישיים כמו זוגיות ומיניות, ובכלל זה הומוסקסואליות. נושאים אלה הופיעו ביומונים המסחריים (דאר היום,[12] ידיעות אחרונות,[13] מעריב[14]), ובשבועונים המסחריים (עתון מיוחד, תשע בערב/העולם הזה). ככלל, בחרתי בשיטת מחקר של בחינת העיתונות הכללית ולא עיתונות נישה. למרות זאת נבדקו גם עיתוני נשים, כגון האשה,[15] דבר הפועלת[16] ומדורי נשים בעיתונות הכללית משנות ה־30 עד שנות ה־60, אך לא נמצא בהם מידע רלוונטי.

ההתייחסויות המפורשות ללסביות שהתגלו הן מעטות, וככל שקיימת התייחסות, היא עקיפה ומרומזת וכוללת דימויים וייצוגים שיוחסו ללסביות בחברות אחרות, או ביקורות תרבות שהתייחסו לספרות, קולנוע ומועדונים. הידיעות הקצרות שנמצאו שימשו קצה חוט לבדיקת מידע תקופתי נוסף, כמו קריאת ספר או צפייה בסרט בעקבות ביקורות עליהם. חלקם מופיעים בדיון בהמשך המאמר, ותוכנם יובא בתמצית שתאפשר הבנה של ההקשר התרבותי. שילוב רסיסי המידע יצר תמונה תקופתית משוערת של היחס ללסביות.

כדי לחלץ מידע היסטורי מהטקסטים המעטים והמרומזים פיתחתי תהליך פרשני, שנוגע בשלושה רובדי מידע העולים מן הטקסטים: אמירות מפורשות, רמזים גלויים ורמזים סמויים. התהליך כלל קריאה של שלושת הרבדים, ופרשנות באמצעות ניתוח תמות (TA) – קידוד נושאים העולים מהטקסטים ומהיצירות שאליהן הפנו הידיעות, במטרה לזהות תמות מרכזיות העולות מהם (Braun & Clarke, 2019). הפרשנות נעזרה בקריאות שונות במטרה לזהות עמדות חברתיות ומגדריות. רוב המידע שעליו מתבסס המחקר התגלה ברמזים גלויים וסמויים, שנקראו בקריאה ביקורתית או חתרנית, בהתאמה.

המאמר עוסק בשלוש תקופות מרכזיות במאה ה־20: תקופת המנדט הבריטי, העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל ותקופת המדינה המבוססת. מן המחקר עלה שייצוגים ודימויים של נשים לא נורמטיביות, ובכללן לסביות, משתנים לאורך השנים, ולכן אפשר להציג מעין גנאלוגיה שלהם בשיח הציבורי. בכל תקופה נסקרים הדימויים המרכזיים, ובעזרתם משורטטים קווים ראשוניים של תהליך גנאלוגי שהתרחש ככל הנראה ביחס ללסביוּת בחברה העברית והישראלית. המחקר מתמקד בשתי התקופות הראשונות, והתקופה השלישית, שמאפייניה משורטטים בקצרה, מעניקה פרספקטיבה לתהליך שהתרחש בשתי קודמותיה.

יובהר כי במסגרת זו, כדי לשמור על אותנטיות ונאמנות לרוח התקופה, אני נצמדת לשפתם ולסגנונם של המקורות התקופתיים, גם כאשר הם כוללים ביטויים שעשויים לצרום לאוזן בת זמננו. גישה זו נכונה הן ביחס לביטויים המופיעים בטקסטים והן ביחס לביטויים שיצרתי כדי לבטא את המשמעויות התקופתיות שעלו מהטקסטים. הוספתי להם “גרשיים” כדי להבחינם ממושגים המופיעים בטקסטים.

תקופת המנדט: רמזים ראשוניים

“האישה הגברית” הציונית: העסקנית והחלוצה

החל מסוף שנות ה־20, ובמהלך שנות ה־30 וה־40, ישנן בעיתונות העברית התייחסויות מפורשות מעטות בלבד לקיומה של הלסבית. רמזים ללסביות עולים מהתייחסויות עקיפות המציגות התנהגות גברית של נשים, בדומה לניתוח של ניוטון (2003).

שני טיפוסי נשים שפעלו בתקופה זו אופיינו בהתנהגות גברית: החלוצה המהפכנית־פועלית שפעלה למען שוויון מגדרי בבית ובחוץ, ובהקשר זה תמכה במראה פשוט וטבעי; והעסקנית העברית שעסקה בכל מאודה בבניית התשתית החברתית והציבורית של המדינה שבדרך, עד כדי ויתור על חיים אישיים (אייזנשטדט, 2011; אלבוים־דרור, 2001; ברנשטיין, 1987, 1993; מרגלית־שטרן, 2006, 2009; שילה, 2001, 2004). לצד מנהגים גבריים, כמו לבישת מכנסיים ועישון, שאותם ציינה ניוטון (2003) כמאפיינים את האישה הגברית האירופאית, נשים אלה נטלו חלק בפרקטיקות גבריות פיזיות: החלוצה עסקה בסלילת כבישים, בפעילות צבאית ובעבודה בחקלאות, בבניין ובתעשייה, והעסקנית הייתה מעורבת בפוליטיקה ובעשייה ציבורית.

האישה הציונית, אם כן, הייתה גברית במראה ובהתנהגותה, אך לסממנים החיצוניים שסימנו לסביות באירופה לא ניתנה בהכרח פרשנות דומה בחברה היישובית. דמות “האישה־הגבר” מתוארת ברשימה מאת ברכה (ככל הנראה העיתונאית ברכה חבס) בדבר, “תורת אדלר ומסקנותיה לחנוך” (1929), העוסקת בתהליך עיצוב ההתנהגות של הנערה:

שני כוונים הם אשר את אחד מהם מוכרחת האשה לבחור לה במלחמתה זו, אם הסכמה למצב והכנעה בפני הגורל וההשתדלות בכ”ז לתפוש עמדה […] גם במסגרת זו של נחיתות והתוצאות: גנדרנות, רוך, נשיות וכו’ – חתירה לקראת המטרה הסופית: לכבוש את הגבר גם מתוך תנאים אלה של אי שויון ולהגיע לחיי משפחה. או מרד ומרי – כלפי הגבר, כלפי הנחיתות הטבעית ומסורת דורות […] להשתוות לגבר – ויהיה מה! זוהי דוגמת האשה־הגבר אשר עוד בימי ילדותה מרבה היא להתערב בין הילדים ולשחק במשחקיהם ואח”כ בהתבגרה בוחרת היא לה את הכוון של חיים עצמיים, עומדת ברשות עצמה, בעלת מקצוע, מתלבשת בגוון גברי, הליכותיה – הליכות גבר, נמנעת מגנדרנות – האשה האינטלקטואלית, האבנטוריסמית,[17] העסקנית וכו’ […]

ברכה מתארת כאן בהבנה וללא שיפוטיות את תהליך עיצובן של נשים גבריות (מרגלית־שטרן, 2009; שילה 2004). קבלה של נשים גבריות עצמאיות, שאינן כבולות לנורמות החברתיות והמשפחתיות המקובלות, ואף כבוד אליהן, עולה גם בכתבה “נשים חפשיות” בעתון מיוחד:

חפשיות – בלי מרכאות. אני מתכוון לנשים חפשיות במובן הרציני של המילה הזו – חפשיות מ”משפטים קדומים” חיים או בעל־ביתיים. נשים המרגישות את עניני יום יום של משפחה, מטבח בתור עול המפריע להן למלא תפקיד בחברה. נשים השואפות לעמוד ברשות עצמן – העובדות, המשתכרות, הממלאות תפקידים חשובים. אנחנו רוחשים כבוד מוחלט להן ולמאמציהן (המשוטט, 1934).

עצמאותן האישית של הנשים הללו בולטת במיוחד על רקע העובדה שרוב בנות התקופה נאלצו להתחתן כדי לשרוד כלכלית וחברתית. נראה כי על רקע אתגרי התקופה ותרומת הנשים למאמץ הלאומי, הכותב מתייחס בהערכה לעשייה הציבורית שלהן, המתאפשרת בזכות החופש מעול משפחה ובית.

קישור בין טיפוס האישה הגברית לבין הומוסקסואליות נשית מופיע אצל ברכה (1929): “[…] לרוב אינה מוצאת את שביל הזהב ונמנעת מחיי משפחה. הצורות הקיצוניות הן פחד מפני הגבר, הומוסקסואליות וכו’. בלעדי זאת, בלעדי המשפחה, סופו של הפרט, אם גבר או אשה, להיות אומלל בזמן מן הזמנים ולהרגיש עצמו יוצא דופן בחברה.”

על אף הקבלה לכאורה של בחירה בחיים עצמאיים “גבריים”, בדברים הללו נשמעת ביקורת על חוסר איזון בחיים האישיים, וההסברים – “פחד מפני הגבר, הומוסקסואליות” – נתפסים כמצב קיצוני, אשר נקשר, כפי שברכה כותבת בהמשך, ל”רגש הנחיתות” והיעדר “נקודת אחיזה בחיים”. ייתכן כי הכותבת מרמזת בדבריה לנשים “יחידאיות” – גרושות, אלמנות, “רווקות מושבעות” (א’ קנדל, תשע בערב, 1.7.1937) או “רווקות אדוקות” (מרגלית־שטרן, 2018) – שסירבו להינשא מסיבות עקרוניות. חלקן בלטו בפועלן ובתרומתן הציבורית ליישוב ולתנועה הציונית (הכהן, 2019; מרגלית־שטרן, 2018; Schor, 2013). חלק מהעסקניות היחידאיות קיימו קשרים אינטלקטואליים עם גברים, לאחרות היו נישואין קצרים, והיו שחיו לצד נשים, כגון הזוגות ישע (ג’סי) סמפטר ולאה ברלין, או אנני נוימן ובתיה לישנסקי (שמיר, 1973;Rozin, 2021).[18] נראה כי עשייתן הציונית המשמעותית הגנה עליהן מפני לחץ להינשא, כפי שמלמדים ההספדים שפורסמו עליהן בעיתונות, ועסקו בפועלן ובאישיותן תוך התעלמות ממעמדן האישי,^[19] בשונה מהספדים על נשים בעלות משפחה.^[20] רושם זה עולה בקנה אחד עם העובדה שלא מצאתי עליהן ביקורת בעיתונות. אם כן, בהקשר של נשים “גבריות” אפשר למצוא לכל היותר רמיזות לנטייתן המינית, ואלה אינן מלוות בהסתייגות – אם בזכות פעילותן החשובה ואם בזכות העמימות.

לאור מיעוט המקורות קשה לחלץ את היחס הציבורי ללסביות בתקופה זו, אך נראה כי ככל שיש התייחסות ללסביוּת היא נתפסת כהתנהגות ולא כזהות.

“הלסבית הטבעית” ו”הלסבית האקראית”: בעקבות טקסטים תרבותיים

השפעתם של טקסטים תרבותיים על ייצוגי לסביות הורגשה כבר מתחילת שנות ה־30, אז הוקרן ברחבי הארץ הסרט הגרמני נערות באוניפורם (Maedchen in Uniform, המכונה כיום “נערות במדים”). זהו עיבוד קולנועי למחזה מאת כריסטה וינסלואו (Winsloe), המציג מערכת יחסים בין מורה לחניכתה בפנימיית נערות בגרמניה. חלק מהפרסומים רומזים ללסביות של הקשר, ומכנים אותו “הקטסטרופות הסקסואליות שבחיי הנוער” (דבר, 16.9.1936; הארץ, 17.11.1932).[21]

המונח המפורש “לסבית” מופיע לראשונה רק בסוף שנות ה־30, בסקירה של הסיפור “וידוי” מאת יוסף אריכא, שהתפרסם לראשונה ב־1939 בקובץ בסנוורים. וכך נכתב בכתבה “רשימות קטנות”: “ב’וידוי’ אנחנו רואים נשמת־אשה צעירה, שאשה אחרת שיעבדתה קשה בגופה ובנפשה (ע”י אהבה לסבית), והרי היא – אחרי נסיונות תיקון שלא הצליחו – עושה מאמץ אחרון להגאל ע”י אהבת צעיר […]” (הבקר, 13.3.1939).

השימוש של הבקר במונח המפורש “לסבית” יוצא דופן על רקע סקירות אחרות שנמנעו מכך, והתייחסו ל”נושא מעניין ביותר העוסק בפתולוגיה מינית”, או “כפילות יצרים” (דבר, 16.6.1939; מ’ בן אליעזר, הארץ, 25.8.1939). ככל הנראה, זהו הסיפור העברי הראשון שבו מתוארת מערכת יחסים לסבית מובהקת. שתי הנשים בסיפור מייצגות שני טיפוסים, אותם אני מכנה “לסבית טבעית” ו”לסבית אקראית”, המקבילים להבחנה בין זהות והתנהגות, בהתאמה. מערכת היחסים מתוארת בכתבה כ”משעבדת” ונצלנית – “הלסבית הטבעית”, הבשלה והבוגרת אורבת לנערות צעירות, לוכדת צעירה הטרוסקסואלית “אומללה” – “לסבית אקראית”, שולטת בה, מבודדת אותה מסביבתה באמצעות פיתויים חומריים ורגשיים, ויוצרת יחסי תלות. מערכת היחסים מאופיינת כחולנית, בשל פער הגילים ובשל אופייה הלסבי, המשחית את נפשה ובריאותה של הנערה. פרשנות זו מתאימה גם למערכת היחסים בין המורה לתלמידתה בסרט נערות באוניפורם (נערות במדים).

הסיפור מתמקד בווידוי של הנערה בפני גבר בעת מסעם באונייה לארץ ישראל. בשונה מדמות “האישה הגברית” שתוארה לעיל, ללסבית בסיפור אין סממנים חיצוניים “גבריים”:

אגב לא היו בה הסימנים החיצוניים שהמדע רגיל למנות באשה הלסבית. היא לא התנהגה כגבר ביחס לאחרות, לא קיצצה שערותיה, ולא נתנה לחיצוניותה סימני חקוי כל שהוא לגבריות; נשיית למדי היתה בחתוך קוי גופה ושרטוטי פניה, וכך הופיעה כלפי חוץ: אשה נאה ומקסימה, שופעת חן נשיי […] כנראה, שנזהרה למשוך עליה עין בוחנת, שתטיל בה חשד כלשהוא, אך לגבי היתה לפעמים מדגישה את “גבריותה”, חוזרת אחרי, דואגת וחרדה לי כ”אוהב”, משביעה אותי, שלא אבגוד בה, משגרת לי מתנות, שומרת את צעדי (אריכא, 1967, עמ’ 297–298).

השפעות התפיסה הרפואית, שהייתה מקובלת בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, וקשרה בין מראה והתנהגות גבריים לנטייה מינית, ניכרות בדברי הנערה. היא מדגישה את המראה הנשי של המאהבת, שאותו היא מייחסת ל”זהירות מעין בוחנת”, אך בחיזור וברכושנות היא רואה מאפיינים “גבריים”.

לפי התפיסה העולה מהסיפור, “הלסבית הטבעית” מסכנת את עתידן של נערות בכך שהיא מסיטה אותן מן הנתיב הנורמלי. בעקבות הכתבה חיפשתי טקסטים תקופתיים שיבהירו את ההקשר שלה. מתברר כי תפיסה זו מהדהדת את התאוריה הרפואית של הגינקולוג והסקסולוג פריץ קאהן (Kahn), שיצר והציג בירושלים ב־1934 את “התערוכה להיגיינה של בתי הספר”, שעסקה במיניות (הירש, 2014) ומידע עליה פורסם בעיתונות (א. י. לוי, דאר היום, 27.9.1934). בעקבות התערוכה יצאו לאור שתי חוברות מידע על ההיגיינה המינית של העלם ושל הנערה (קאהן, 1935א, 1935ב). מיד לאחר מכן היגר קאהן לשווייץ, שם פרסם את ספרו חיינו המיניים (Unser Geschlechtsleben, 1939), שתורגם לעברית ב־1964, אך היה מוכר בארץ מאז שיצא לאור בגרסתו הגרמנית. בפרק העוסק ב”הומוסכסואליות של האשה” מבחין קאהן (1964/1939) בין התנסות אקראית מוקדמת, המזכירה את הרצף הלסבי שאותו מציעה ריץ’, לבין “לסביות טבעית”, התואמת לתפיסת הזהות:

על פי רוב מתגברות הבחורות על תקופות הומוסכסואליות אלה. החברות נפרדות ומצפות ליחסי אהבה ממשיים עם גברים ובזה מסתיימת תקופה זו. אולם אם בחורה כזו נכשלת בפגישה ראשונה עם בחור או שהיא מושפעת זמן רב מאשה הומוסכסואלית קשישה, היודעת להחזיק בה ומפתחת אותה ללסבית ממש, הרי משתרשת ההומוסכסואליות עד כדי כך שהיא הופכת לטבע שני (עמ’ 168).

אצל קאהן ההטרוסקסואליות מובנית כברירת מחדל ולכל סטייה ממנה חייב להיות הסבר. מדבריו עולה יחס סלחני כלפי ההתנסות הלסבית המוקדמת, האקראית והחולפת, כל עוד היא לא הופכת לדרך חיים. לשיטתו, לסביות אקראית שמשתרשת היא תקלה, העלולה לנבוע מגורמים כגון נישואים אומללים, חוסר סיפוק כתוצאה מהזדווגות אלימה, סלידה ממשגל, או התנסות מתמשכת ההופכת לברית נשית ולטבע שני. תפיסת הלסבית האקראית אצל אריכא וקאהן מבטאת תפיסה של לסביות כהתנהגות – התנסות שהיא חלק מתהליך ההתבגרות. לצידה מופיעה גם האפשרות של “לסביות טבעית”, שעשויה להיות הרגל עמוק ואולי אף זהות.

בשנות ה־40 כמעט ואין התייחסויות ללסביות – אפילו לא כהתנהגות, מה שנובע כנראה מרצף האירועים הדרמטיים שהתרחשו בתקופה זו: מלחמת העולם השנייה, השואה, המאבק להקמת המדינה ומלחמת העצמאות. עם זאת, אירועי התקופה לא גזרו סולידיות על כלל התקשורת, ובעיתונות המסחרית התפרסמו סיפורים סנסציוניים הקשורים למיניות הטרוסקסואלית “לא מוסרית”. ככל הנראה עיסוק בלסביות נתפס כאזוטריה לא רלוונטית לתקופה הסוערת, בעוד ביסוסה של מיניות הטרונורמטיבית שירת את הקשר שבין לאומיות, מגדר ומיניות (יעל, 2012).

קמה (2003) מבחין בין שני עידנים נבדלים של דימויי הומואים בתקשורת העברית: “עידן ההיעדר”, שהתאפיין בהשתקה והכחדה סמלית, ו”עידן הנוכחות”, שבמסגרתו יש הנכחה אקטיבית במרחב הציבורי. במונחים אלה תקופת המנדט היא “עידן ההיעדר” של הלסבית, ושנות ה־50 פותחות את “עידן הנוכחות”.

 העשורים הראשונים של מדינת ישראל

מחלה, חטא ופשע: “הלסבית הפרוורטית”, “הלסבית הארוטית” ו”הפושעת”

שלושת הסטריאוטיפים התקשורתיים שיוחסו להומוסקסואליות גברית – מחלה, חטא ופשע (קמה ופירסט, 2015; Gross, 2001) – שימשו בתקופה זו גם לתיוג של לסביות: כבעלות הפרעה נפשית, כפתייניות חסרות מוסר וכעברייניות. בעוד הייצוגים המעטים בשנות ה־30 נשענו על אבחנות רפואיות, הרי שבשנות ה־50 העיסוק מפורש יותר ומקור הדימויים הוא תרבותי – ספרות, קולנוע ותיאטרון.

בתחילת שנות ה־60 מופיע סטריאוטיפ הלסבית הפרוורטית בביקורות סרטים (ש’ אור, חרות, 18.12.1964; ר’ עברון, למרחב, 14.6.1963; מעריב, 23.1.1965), ובעיקר אלה העוסקות בסרטיו של אינגמר ברגמן (Bergman) הצמאון, השתיקה ועל סף החיים (ר’ עזריה, למרחב, 16.2.1962; מעריב, 23.10.1961; ד’ גרינברג, על המשמר, 31.10.1961). גרינברג כותב ביקורת ברוח זו בעל המשמר (1960) על סרטו של פדריקו פליני (Fellini) La Dolce Vita: “עדה שלימה של חולי־מין ומתוסבכי נפש (הומוסכסואליסטים, לסביות, אימפוטנטים ונימפומאנים) – אשר סימני ההיכר שלהם ברורים וגלויים לעין, שכן פליני ליקט אותם במיוחד עבור סרטו – מפגינים אכסהיביציוניזם מובהק.” נראה שבעולמם של גרינברג וקוראיו ראיית הומוסקסואלים ולסביות בתור “מתוסבכי נפש” היא נורמטיבית.

סטריאוטיפים של הלסבית הפתיינית ובעלת ההפרעה הנפשית נוכחים בכתבה “האהבה ברומן בן ימינו” בעל המשמר (אביתר, 1951), שם מתוארות דמויות כמותה כאילו הן מוסיפות צבע לסיפור:

הגִבּורה יכולה להיות גם מורפיניסטית[22] לסבית, או שטופה בפרברסיה אחרת […] אך אין זה גורע כלל מכוח משיכתה. להיפך! כוח זה אינו מסתבר על ידי יופיה, פקחותה, או תכונות חיוביות אחרות. הוא כוח פטאלי, מחוץ לגבולות השיפוט הראציונאלי. וזה הנמשך אליה – שונא אותה אך אינו יכול להשתחרר מכבליה. הסופרים משלימים עם עובדה זו ואינם מנסים אפילו לנתח את תכונותיה של הגבורה המודרנית […] לרשימת הסופרים האלה אפשר להוסיף גם את הרביי באזן המתאר מפלצות־אדם, אדיוטים ובוגדים, פייר מולן, המבכר מוסדות לחולי־רוח, פראנסואז מאלה המומחית לתיאורי נשים לסביות […]

שני סטריאוטיפים של הלסבית עולים מהכתבה – פרוורסיה וכוח פיתוי של הלסבית החוטאת, בעלת המאפיינים הארוטיים, שאינו מאפשר “להשתחרר מכבליה”, ולטענת הכותב הקסם השחור הוא שתופס את לב הקוראים. זהו ביטוי להתפתחות המיתוס הסקסיסטי, שנוצר ככל הנראה באותה תקופה (Griffin, 1981), של “הלסבית הארוטית” שמפעילה את קסמה הלא‏ רציונלי על גברים ושולטת בהם מבלי שיוכלו להתנגד.

לסבית ארוטית־חוטאת מופיעה בביקורות תיאטרון על המחזה מאת ז’אן פול סארטר (Sartre) בדלתיים סגורות (Huis clos) מ־1944, המתאר משולש דמויות הסגורות בחדר (על המשמר, 15.7.1955; ל’ פורת, למרחב, 10.7.1959). בחרות (טרלר, 1953) נכתב כי המחזה “עוסק בבית החטא וענשו על רקע מטאפיזי”, והכותבת מסמנת את הלסבית כחוּליה היוצרת את “משולש התופת”: “שלושת הנידונים לגיהינום הם גבר ושתי נשים, אחת מהן לסבית, הבלתי נמנע בא – הלסבית משתדלת לרכוש את לבה של אסתלה הצעירה, החומדת בגבר, ואילו זה אדיש לגביה והוא מועסק ונמשך אחרי דמותה של הלסבית. משולש תופתי וסיום תופתי.”

ביקורתו של אור (1955) על הסרט הצרפתי בית ספר לבוגרות (Dortoir des Grandes), שפורסמה בחרות, מנכיחה אף היא את סטריאוטיפ הלסבית הארוטית. הסרט עוסק בבלש צעיר שחוקר רצח בפנימיית נערות וחושף יחסים לסביים שבהם מעורבות הנערות והמורות.

הסרט הוא בסך הכל “בלשון” פעוט וחביב […] מסתבר כי הנרצחת נקשרה קודם לכן למיטתה […] הבמאי הנרי דקואן שניסה להוציא מהסרט את כל המצבים מפתי הקהל, הכרוכים בפנימיה, בה מבלות 17 נערות צעירות ונחמדות את ימיהן ולילותיהן בחברת מנהלת קפדנית ומדריכות ספק אנדרוגניסיות ספק לסביות […]

“גם הצילומים הפורנוגרפיים אינם מצילים את העלילה”, הוא מוסיף וכותב, ואפילו השילוב בין הלסביות הארוטית של “הנערות הנחמדות” לבין הלסביות הגברית של המדריכות, הספק לסביות, לא מציל את הסרט מהיותו “פעוט וחביב”.

בפרסומות לסרטים בולט הממד הפרובוקטיבי, המדגיש את סטריאוטיפ הלסבית החוטאת. בשנות ה־60 פרח באיטליה גל סרטי ה־Giallo (“צהוב” באיטלקית) – סרטי אימה־ארוטיקה־מתח למבוגרים, שבו נוצלה דמות הלסבית ליצירת גירוי ועניין (Koven, 2006). נראה כי הסרט הבא שייך לז’אנר זה: “‘סיפורם של האֹהבים האומללים’ – על בעיותיהן של נשים לסביות בסרט איטלקי שזכה להערכה בחו”ל” (ד’ גרינברג, על המשמר, 29.7.1957). אנחנו לומדים גם שהסרט נשים בכלא (Women’s Prison), שביים לואיס סיילר (Seiler), לא מיועד לילדים, כפי שרומזת ההערה שמשמעותה קיום אלימות או פורנוגרפיה: “לראשונה על בד הקולנוע – לסביוּת ופשע בבית הכלא – ‘נשים בכלא’ […] רק למבוגרים” (דבר, 28.8.1959).

הקישור בין כלא ללסביות מוביל אל הסטריאוטיפ השלישי – “הלסבית הפושעת”. כפי שעולה מהכתבה “La Dolce Vita – תוצרת הארץ” (קול העם, 3.8.1960), שכותרתה מרמזת על סרטו של פליני, ובה מדווח על חיי הפאר וההוללות של בעלי הון. הכתבה עוסקת בלסבית המתחככת בעולם הפשע ומשמשת סרסורית המספקת נשים לבעל הון: “תעשיין ישראלי, קשיש ורווק, המקיים נערה ישראלית ידועה, לסבית, על מנת שהיא תספק לו מפעם לפעם נערת חמד, סתם פרוצה או אשה נשואה שנפשה יצאה למעיל פרווה או לתכשיט זהב טהור.”

קשר ברור יותר מופיע בכתבת התחקיר “חברות על רקע לסביות” בדבר (ש’ עמיר, 11.7.1961) על כלא הנשים בישראל. הכתבה היסודית עוסקת במצבן ובקשייהן של האסירות, ורק משפט אחד מתייחס ללסביות, ואותו בחר העורך לכותרת המחזקת את הקישור בין פשע ללסביות: “האסירות הן זאבות בודדות […] מקרי החברות הנדירים […] הם בדרך כלל על רקע של לסביות.”

כתבה על מות אישה ברצח או התאבדות, שהתפרסמה בגיליון 1137 של העולם הזה, משלבת את שלושת הסטריאוטיפים הנקשרים ללסביות – מחלה, חטא ופשע. כותרת הכתבה היא “לסבית, זונה ומטורפת” (1959):

כשחקירת המשטרה הלכה והסתעפה, הועלתה באופן רציני גם האפשרות שיהודית איבדה את עצמה לדעת באמצעות הצתה. למשטרה התברר מה שלא היה ידוע למרבית מכריה של יהודית, בעלת הפה הקטן והאף הסונט — שהיא היתה, מטורפת למחצה, נוסף למעלותיה כלסבית, אלכוהוליסטית ונר־קומנית.

אין כל עדות אמינה להיותה לסבית ואף על פי כן היא זוכה גם בתואר הזה, שכן תיאורה כמטורפת מסמן את המחלה, האזכור של אלכוהוליזם ונרקומניות מבסס אותה כפושעת, ואת החטא המוסרי משלימה הזנות.

מציצנות: בין סטייה לנרמול

האירוע הבולט ביותר של עיסוק תקשורתי בלסביות בתקופת ראשית המדינה הוא התרגום לעברית ב־1953 של הרומן הבריטי האייקוני תהום הבדידות (The Well of Loneliness) מאת רדקליף הול (Hall). ההוצאה לאור לוותה בפרסומות שהדגישו כי מדובר ברומן שכתבה “לסבית מוצהרת” (חרות, 30.11.1952; מעריב, 29-30.7.1953), ומבקרים ראו ברומן בעיקר הזדמנות להכיר את התופעה החריגה. בביקורת שפורסמה בחרות מתייחס הכותב ללסביות כסטייה, ועם זאת הוא מתאר חוויית קריאה מרתקת, בזכות האפשרות להציץ להלכי נפש בלתי מוכרים:

התהום החבויה במעמקי נפשו של האדם מי ידענה? […] המדובר באשה ליסבית, והמספרת למרות שמה הגברי, היא האשה הליסבית עצמה. מחוננת בכשרון ספרותי בלתי רגיל, מספרת קורות אשה שהסטיה המינית מלווה אותה מיום הוולדה. מובן, שזהו כתב הגנה על הבלתי־נורמאלי, שהפך לקרבן רדיפה ונידוי על ידי העולם הנורמאלי […] מענינים הגילויים של מסתרי הנפש “החוטאת”, גילויים שנעשו תוך כדי חיטוטים מעמיקים בתהום הנפש כדי למצוא את הסיבה לאי נורמליות (צ. ד., 1953).

לצד הסטריאוטיפים של הלסבית החולה והחוטאת מופיעה כאן גישה מציצנית ללסביות, המתבטאת בהשוואתה לתופעה “מסקרנת” אחרת – גבר הלובש בגדי נשים. המבקר מודה לסופרת, אשר בכתיבתה האיכותית פתחה צוהר אל הלא נודע והמסקרן – נפשה ה”מסוכסכת” וה”בלתי נורמאלית”.

בביקורת אחרת לרומן, שפורסמה בהבקר (נ. א., 1954), משתמשת הכותבת במונח “בעיה” לתיאור הלסביוֹת והיחס אליהן. גם היא רואה בו הזדמנות להיכרות עמוקה עם התופעה ה”לא נורמלית” הנפוצה בחו”ל ולהתוודעות אל “מסתרי נפשן” של הלסביות, ומביעה אמפתיה למשפחות הבודדות שמוטרדות מה”בעיה”: “בעית הנשים הלסביות אינה ידועה בארצנו, על כל פנים אין אנו שומעים עליה דבר, כפי שאנו שומעים תדיר על שאר התופעות האי נורמליות בנפש האדם, אך יתכן ונחבאת היא ומטרידה משפחות אי פה אי שם, וסודן אינו מתגלה ברבים.”

פרסומם של דו”חות קינסי Kinsey)), שעסקו במיניות הגבר (1948) ומיניות האישה (1953), סימן פנייה לעבר כיוון חדש, של נרמול מיניות הומוסקסואלית ולסבית. סקירת העיתונות מלמדת שבעקבות הדו”חות השיח על מיניות נעשה פתוח וסקרני יותר. השינוי ביחס כלפי מיניות נשית ולסביות בלט במיוחד לאחר פרסום התרגום לעברית של הכרך העוסק במיניות האישה בשנת 1954[23] (א’ דויטש, על המשמר, 21.3.1947; מעריב, 21.5.1954; י’ פוגרבינסקי, חרות, 9.7.1954), שלווה בדיווחים על הרצאות (על המשמר, 25.4.1954), וגם ב־1956, לאחר מותו של קינסי (דבר, 26.8.1956; חרות, 26.8.1956; למרחב, 26.8.1956).

מגמה זו מתבטאת בביקורת שהופיעה במעריב (אורן, 1956) על לליה: תולדות חייה של ג’ורג’ סאנד, מאת אנדרה מורואה (Maurois):

לעיתים מרחיק הקורא לכת וחש שאין לפניו אלא מקרה מוסווה של לסביות. עישון הסיגרים, הלבוש הגברי והנוהג הגברי בכלל, יחסי האהבה עם גברים שהם תמיד צעירים ממנה בשנים רבות, חלשים באופיים ונשיים בצורתם, – כל זה מוזר הוא ביותר. ואולי לא היתה אלא סנונית בטרם אביב? אולי כל המוזר הפרברסי שבאישיותה זו לא נגרם אלא מפני שבאה לעולם טרם זמנה? אולי לא בא הנוהג הגברי אלא מפני שבזמנה לא ידעה לתאם את הנוהג הנשיי עם המלחמה לזכויות האשה? ומה היו דעותיה על זכויות האשה?

למרות שאורן משתמשת במונחים המקובלים “מוזר” ו”פרברסי” לתאר את סאנד, ניכרת בביקורתה אהדתה לסאנד ולהתנהגותה האסרטיבית. ההצעה שסאנד היא לסבית עולה רק כדי לדחות אותה, ברוח הדחייה הרווחת כלפי הזהות וההתנהגות הלסבית. עם זאת, אורן מפרשת את דמותה של סאנד באמצעות הרחבת הספקטרום המגדרי הנורמטיבי, ומביעה את פתיחותה במשפט: “הזכות לישירות באהבה […] היום [היא] בבחינת אלף־בית בחייה של כל אשה מודרנית אך בזמנה של סאנד היתה בדרישה לזכויות אלה מן ההעזה שהצריכה התגוננות תוקפנית, ומלחמה […] גברית.”

“הלסבית הישראלית”: מהתנהגות לזהות

רק בשנות ה־60 יוצאת “הלסבית הישראלית” אל השיח התקשורתי. לראשונה מופיעה התייחסות לקיומה לא רק בצורת ניתוח מדיקלי או ייצוג תרבותי בין־לאומי, אלא גם כתופעה מקומית של זהות מהותית. שינוי זה קשור למספר אירועים מקומיים שחוללו מעין כדור שלג תקשורתי. רינה בן־מנחם, “לסבית מוצהרת”, פרסמה את הנובלה הדווקאים (1960) תחת ראשי התיבות ש.ר.ב (שרה רינה בן־מנחם). ספר זה וספריה הבאים, הצלע (1961) והפרחחית (1963), העלו את “תופעת הלסביות” לתודעה הציבורית (טל, 2018; מענית, 2018, 2021). הדווקאים נקנה בחשאי בקיוסקים, אך זכה לתהודה בעקבות כתבה נרחבת שיצאה בשבועון העולם הזה. כך נכתב בפרסומת לאותה כתבה, בגיליון 1173:

בגיליון הבא של העולם הזה […] אנשי מדע, רופאים וסוציאולוגים מזהירים מפני התפשטותו של ההווי הלסבי בשכבות מסויימות של האוכלוסיה. מה גרם לכך? ממה ניזונה התופעה? מה ממדיה בישראל כיום, ומה דרכי התרחבותה? העולם הזה יביא לך את הדעות המוסמכות של המדענים, את העובדות הכמוסות המאלפות – ואת וידויה האישי גלוי־הלב של אמנית ישראלית ידועה, המעורה בהווי הזה והמסבירה את מניעיו (בגיליון הבא, 1960).

לצד המשך השיח המדיקלי־מדעי של “אנשי מדע, רופאים וסוציאולוגים” עולה מבין השורות תפיסה של לסביות כהתנהגות, שכן לטענת הכותב לסביות אינן נשים מסוג מסוים, אלא תופעה חברתית – הווי חברתי שיכול להתפשט. הנחות אלו מוסברות בגיליון הבא, שעסק בלסביות. כותרת הגיליון הייתה “גל הלסביות בישראל”, והיא לוותה בכותרות בולטות נוספות, כגון “וידויה של לסבית” ו”ישראל חלק מרשת בינלאומית”, שהציגו את ההיבט החברתי וההיבט התרבותי. תחת כותרות אלו הוצהר בריש גלי מה שלא נכתב בשום מקום עד אז:

כל אמדן מדעי על מספרן של הלסביות בישראל אינו יכול להיות מדויק […] המקור היחיד להערכת ממדיו של הגל הלסבי בישראל הן הלסביות עצמן […] רוב הלסביות בארץ עדיין שומרות את עובדת היותן כאלה בסוד. יש בהן הרבה נשואות ואפילו אמהות לילדים. חלק גדול מסתפק בבת־זוג קבועה, עימה הוא חי ואינו מופיע בפומבי בתור לסביות (גל הלסביות בישראל, 1960).

על רקע הרמיזות העמומות שאפיינו התייחסויות לנושא עד אז, זוהי הצהרה חריגה ונועזת לתקופתה. העולם הזה הציג את הלסביות כ”גל”, חלק מתופעה בין־לאומית סוחפת ומידבקת שהגיעה לישראל מחו”ל. בשבועון הופיעו מגוון מקורות, כולל עדות אישית של לסבית המספרת על חייה וגילויה האישי, כהוכחה לנרטיב של אותו גיליון, וכן קטעים מתוך הדווקאים, נתונים סטטיסטיים, דוגמאות בין־לאומיות וראיונות עם מומחים. שני רופאים כתבו בגיליון: רופא המין מרדכי זידמן, שאמר כי ללסביות אין בעיות מיניות מיוחדות ולכן הן אינן מגיעות לטיפול; והפסיכולוג ד”ר דויד רודי, שנשא את דגל המתירנות המינית והליברליזם המערבי (אלמוג, 1998), אשר חילק את הלסביות על פי הדגם המסורתי – זהות מהותנית והתנהגות אקראית.

רודי משתמש במונח “לסבית אמיתית” לתיאור “לסבית טבעית” – גברית, בוגרת ומבוססת כלכלית, המפתה “לסבית מקרית” – צעירה עדינה וחלשה, שכמותה יש בשכיחות גבוהה מהמשוער, שכן לדבריו “יסוד לסבי קיים למעשה אצל כל אישה ואישה, והוא נובע מעצם העובדה שהאוביקט הראשוני שלה שייך למינה – האם”. תפיסה זו מזכירה את טענותיו של קאהן משנות ה־30, ובמידת מה גם את אלה של ריץ’ (2003). על רקע דבריו של רודי מסביר העולם הזה את התהליך בישראל:

חסרו רק המפתות עצמן. מספרן בקרב הישראליות היה קטן מכדי להפוך את הלסביות לתופעה חברתית. אולם בשנים האחרונות חל שינוי. העליה הגדולה מצד אחד, וזרימת להקות אמנותיות זרות מצד שני, העלו את מספר הלסביות האמיתיות שהחלו להקים סביבן חברות לסביות פעילות (גל הלסביות בישראל, 1960).

גיליון 1174 של העולם הזה נחשב עד היום ליציאתה הדרמטית של הלסביות מן הארון התקשורתי. בשנים שלאחר פרסומו המשיך השבועון לעסוק בנושאים רגישים אלו, ופרסם שלל כתבות על לסביות, הומואים וטרנסג’נדרים, ככל הנראה גם בזכות פוטנציאל ההצלחה הכלכלית של החשיפה.

אך העולם הזה לא היה היחיד שעסק בנובלה של בן־מנחם, וגם בצד השמרני התייחסו אליה. העיתונאי בן־חיים פרסם בחרות כתבה שכותרתה “סיפור אימים” (1960), ובה נדונה הקהילה שאורח חייה מתואר בספר:

נגע־צורת חיים זו […] הגיע בשנים האחרונות למימדים מעוררי חרדה. שוויון הנפש בו מתיחסת החברה הישראלית לחברי קבוצה זו, אך גורמת להם להגביר חיילם […] אם עד כה עברה השמועה מפה לאוזן, על אורח חיים “רומאנטי” של חברי קבוצה זו, בא תאורה האוטנטי של בן מנחם וגילה המציאות – חיים ללא עתיד, הרגשת ריקנות מדכאת, שכרות כרונית ואורגיות שעד מהרה הן לזרא למשתתפים.

הקהילה לפי בן־חיים היא קבוצת אינטלקטואלים עם סטיות מיניות שיוצרת וולגריזציה של המשנה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית. הוא מוטרד מהמעבר משיח מדיקלי לשיח תרבותי, המבטא נרמול של התופעה, ומכך שהנובלה פונה לקהל הרחב: “ספרות מקצועית על נושא דומה נכתבה לרוב, נועדה לחוג מצומצם של פסיכולוגים שעיסוקם טיפול במופרעי־נפש. אך ‘הדווקאים’ הוא ספר שונה, ראשון מסוגו בארץ, מיועד לצבור קוראים רחב.” לדבריו, בסוף הקריאה “חש הקורא הרגשת הזדעזעות מלווה ברגשי־תיעוב”, ומביע תחושת בחילה נוכח הפצת “הנגע” והחשש מ”התפשטותו” בקרב ציבורים נוספים. העולם הזה מביע סקרנות ליברלית ומציצנית, ואילו חרות – את רגשות הסלידה של ציבור קוראיו השמרני.

הדיון התקשורתי הנרחב, בהעולם הזה ובעיתונים נוספים, העלה את היקף המכירות של הדווקאים (מענית, 2021, עמ’ 285–287). כאשר יצאה לאור הנובלה השלישית של בן־מנחם, הפרחחית (1963), מוזכר בחרות ספרה הראשון: “רינה בן מנחם […] שוב עשתה זאת: לאחר הצלחתה המסחרית המסחררת מלפני שלוש שנים, עת פרסמה את הדווקאים, הוציאה ספר חדש, הוא זוכה להצלחה מסחרית זהה” (בן־ארצי, 1963). הכתיבה הנלהבת מרמזת שבן־ארצי, בניגוד לקודמו, אינו מסתייג מתוכנו של הספר.

עדות לתהליך השתלבותו של אורח החיים הלסבי בחברה הישראלית עולה גם מכתבה במעריב (חלפי, 1960) המתארת את המועדון הירושלמי “טאבו”, שהזדהה עם הזרם האקזיסטנציאליסטי. יהודה עינב, בעל המקום, מספר שהקים אותו כדי לאפשר מפגש פתוח לאנשים חושבים, והלסביות מוסיפות צבע למועדון: “בבאר הזה יש אוירה מסויימת שעושה הרגשה חופשית לאנשים […] אני מעוניין שאנשים ייצרו כאן […] לא אכפת לי […] אפילו שיהיו לסביות והומוסקסואלים. אפילו שיהיו שועלים, העיקר, שיהיו אכסיסטנציאליסטים.”

מעמדה המרכזי של הנובלה בשיקוף האווירה בארץ בשנות ה־60 קיבל תיקוף ב”שיר הפטנטים” (1966), שבו כתב חיים חפר “למן התנאים ועד לדווקאים, עוד לא היה מין דור כזה של ממציאים”.

מענית, שחקרה את שלוש הנובלות שכתבה ש.ר.ב., טוענת כי מנובלה לנובלה משתנה גישתה של הסופרת לאהבה חד־מינית. בהדווקאים תוארו ההומואים והלסביות בתור סוטים, המוקעים מהחברה ומשלימים עם הוקעתם; בהצלע הם אנשים הנאבקים על מקומם ועל זכותם לאהוב ולהיאהב, אך אינם מעיזים לעשות זאת בגלוי; ובהפרחחית כבר אין סיבה להסתיר את הנטייה המינית, כל עוד היא נובעת מרגש טהור (מענית, 2021, עמ’ 328). מענית רואה דמיון בין תהום הבדידות והדווקאים (מענית, 2021, עמ’ 282–284) מבחינת השינוי התרבותי־חברתי שחוללו, מעבר ליציאה האישית של שתי הסופרות מן הארון.

שינוי מגמה – שיח חדש

“ויילר מפיק סרט על נושא ‘עדין'” הכריזה כותרת כתבה במעריב על הסרט הלחישה הרועמת שביים ויליאם ויילר (Wyler), על פי המחזה שעת הילדים מאת ליליאן הלמן (Hellman) מ־1934, שעסק בלסביות באופן מעודן ומרומז. גרסתו הראשונה של הסרט מ־1936 תאמה לקוד הייז (Hays Code, 1930–1966), שאסר על מפיקי קולנוע לעסוק בנושאים רגישים מבחינה מוסרית. גרסת שנות ה־60 הייתה יותר מפורשת, אם כי עדיין לפי מגבלות קוד הייז. הכתבה, שמצהירה כי הסרט עוסק ב”תלמידות בית ספר המאשימות את מורתן ב… לסביות”, משקפת את השינוי שהתחולל בשיח בשנים שחלפו בין שתי הגרסאות:

המחזה הוסרט לראשונה לפני 25 שנים, אבל אותו זמן אסור היה לגעת בנושא זה ותוכנו שונה. כיום כבר אפשר לדבר על כך בגילוי לב. ברור, שהמורה אינה אשמה והיא יוצאת זכאית. עולם הסרטים – אפילו הוליווד – שונה כיום מכפי שהיה לפני מחצית יובל שנים (ויילר מפיק, 1960).

גם מאמר שפורסם בחרות (אור, 1962) מתמקד בשינוי התודעתי שחל בארצות הברית, ובפרט ב”ועדת המוסר” של הוליווד:

ברור כי הנסיון להעלות על במה אמריקאית נושא כמו אהבה לסבית נדון מראש לחרם. ואם קרשי הבמה עדיין יכולים היו לסבול חרם שכזה, הרי שתעשיית הסרטים, המבוססת בעיקר על הרבה רצון טוב של הרבה גופים מסחריים, לא היתה מוכנה לסבול כל נסיון לטפל במחזה. וילאם ויילר שכבר לפני שלושים שנה רכש את זכויות ההסרטה […] הקריב את גבורת סרטו הראשון קורבן לדיבת אי הגינות. […] ועדת המוסר הכל אמריקאית הקלה הרבה מחומרותיה. ויילר ניסה שוב – והצליח. הפעם מאשימים את שתי המורות אודרי הפבורן ושירלי מקלין, באשמת לסביות – גם אם היא מושמעת לרוב מאחורי זכוכית אטומה – הקונפליקט הדרמתי מתעלה לשיאיו המקוריים.

תהליך דומה לביטול קוד הייז והשינוי בנורמות המוסריות בהוליווד התרחש גם בארץ. התקבלות הלסביות מתבטאת במונחים חדשים וחיוביים המופיעים בטורי ביקורת התרבות. דוגמה לכך היא המונח החדש “אהבה לסבית”, המעניק קונוטציה חיובית ליחסים בין נשים. בביקורת על הרומן נאכסוס מאת הנרי מילר (Miller) מצוין “[…] קשורה באהבה לסבית אל אשה ציירת” (דבר, 6.5.1960). על גבולות לתשוקה מאת פרנסואז מאלה־ז’וריס (Mallet-Joris) נכתב: “סיפורה של נערה בגיל ההתבגרות בעיירה צרפתית, הבאה בקשרי רעות חזקים עם פילגש־אביה ונתפסת לאהבה לסבית” (למרחב, 16.12.1960). ייתכן שהמונח “אהבה לסבית”, המתאר התנהגות, היה נוח לכותבים ולקוראים יותר מהמונח “לסבית”, המקפל בתוכו תפיסה של זהות, שהתגבשה במהלך המחצית הראשונה של המאה. מונח חדש נוסף הוא “אהבת נשים”, שעבר מעתק סמנטי לתיאור אהבה לסבית, אך במקור שימש לתיאור אהבה מפנקת וטוטלית של נשים לגברים (י’ שטיינברג, הפועל הצעיר, 12.10.1924; י’ הורוביץ, כתובים, 26.1.1928; י’ אייגר, הבקר, 26.3.1941), או לתיאור אהבת גברים לנשים, לצד המונח “תאוות בשרים”. מונח זה אינו כולל את המילה “לסבית”, וייתכן שגם הוא מבטא התמקדות בהתנהגות ולא בזהות. “אהבת נשים” משמש לראשונה במובנו החדש בפרסום בגיליון 1173 של העולם הזה, שקידם את הגיליון פורץ הדרך על הלסביות: “גילויים שידהימו אותך – המחקר הרציני הראשון על התופעה החדשה שפלשה לחברה הישראלית, אחרי שהטביעה את חותמה על חיי החברה בארצות רבות – אהבת נשים” (בגיליון הבא, 1960).

המעתק הסמנטי היה הדרגתי, והמונח “אהבת נשים” המשיך לשמש גם במשמעויותיו הקודמות. המובן החדש השתרש במידה רבה בעקבות סרטו של קלוד שברול (Chabrol) מ־1968, (“האיילות”), שתורגם בעברית לאהבת נשים. הסרט, מלודרמת מתח שבמרכזה משולש רומנטי של גבר ושתי נשים, שיש ביניהן גם יחסים לסביים, זכה לפרסום רב ותרם להפצת המשמעות החדשה. בעל המשמר כתב י’ בן־נר (20.9.1968) כי הסרט מספר על “ידידות ואהבה בין נשים”, “אהבתן ההדדית של שתי נשים” או “אהבה פמיניסטית”. על פי ביקורת שהופיעה בדבר (רב־נוף, 1968) עלילת הסרט עוסקת ביחסיה של לסבית שתלטנית עם סטודנטית צעירה צינית ולגלגנית, שגבר מנסה להפריד ביניהן. מהטקסטים עולות שתי מגמות סותרות: מצד אחד, נראה שימוש במונחים “אהבה פמיניסטית”, “אהבה הדדית” או “אהבה לסבית” בנינוחות יחסית, שלא נראתה בעשורים הקודמים; מצד שני, הגינוי של “הלסבית הטבעית” המהותנית, המוקדמת – בעלת האמצעים, הדומיננטית והפתיינית – עדיין נוכח בשיח, והיא אף לוכדת גברים ברשתה.

גרוס מציע הסבר מעשי לשימוש במונח החדש בכתבה “אהבה נוסח האי לסבוס” (1968) שפורסמה בעל המשמר. הוא מנתח שלושה סרטים העוסקים בלסביות (אהבת נשים, השועל ופרסונה), וטוען שמטרתם של המונחים החדשים לקדם מכירות:

את הסרטים הם עדיין לא ראו אך כבר יודעים: סרטים על אהבה לסבית – אהבת נשים […] השמועה נפוצה דרך הפירסומאים המעוניינים בסנסאציה […]. וכך זוכים שלושה סרטים הנמצאים כעת בהפצה בישראל בפרסום האומר, כי הם עוסקים “בבעיות לסביות” בלי שתהיה הצדקה לדבר.

לטענתו של גרוס נעשה שימוש יתר במונח “לסבית” כדי למשוך את הצופים גם כאשר הסרט אינו עוסק בכך. אם כן, אפשר לראות כיצד “לסבית” הפכה ממילת גנאי לכינוי המגביר את היקף המכירות, לצד המונח “אהבת נשים”, שהשפעתו ניכרת בשנים הבאות. ב־1975 יצא לאור שוב הרומן הלסבי תהום הבדידות מאת הול, הפעם בשם אהבת נשים, ועל כריכתו הופיעו שתי נשים מתגפפות. זו עדות נוספת להתבססות המונח “אהבת נשים” בהקשר של יחסי אהבה לסביים.

אפילוג: תקופת המדינה המבוססת

מטרתו של פרק זה לשרטט בקצרה מאפיינים מרכזיים של התקופה, במטרה לראות את התקופות הראשונות לאור מה שעתיד לקרות משנות ה־70 ואילך. בתקופה זו גדלה הנראות בתקשורת, אך גם מגוון הסטריאוטיפים גדל. אין יומרה להקיף בפרק זה את כל מאפייני התקופה, ונדרש מחקר עתידי שייתן תמונה מלאה, בדומה למחקר על הומואים (קמה, 2003).

שנות ה־70 וה־80 מאופיינות בהשפעות ליברליות פמיניסטיות, שמגיעות לארץ באיחור, בעיקר מארצות הברית, ובמקביל מתבססת נוכחותן של הלסביות המקומיות. תקופה זו מסקרנת במיוחד על רקע התקופות שקדמו לה, ובולט בה תהליך ההשתנות של הייצוגים התקשורתיים. הגל השני של הפמיניזם ומהומות סטונוול (1969)[24] משפיעים על המתרחש בארץ בעיקר בזכות העלייה מארצות הברית לאחר מלחמת ששת הימים. “האגודה לשמירת זכויות הפרט” נוסדה ב־1975 במטרה ללכד את קהילת ההומואים והלסביות ולקדם את מעמדם. אחת התוצאות של תהליכים אלו הייתה תרגום עברי למונחים לועזיים – “נעימים ונעימות” (גזית, 1979; ע’ ולך, דבר, 18.7.1979; נקר, 1979).

על רקע ההשפעות הבין־לאומיות מופיעה “הלסבית הפמיניסטית” בתקשורת של סוף שנות ה־70. העמדה המקובלת בציבור הרחב הייתה שהלסבית היא גרסה קיצונית של הרצף הפמיניסטי. החידה הבאה מייצגת גישה זו: מהי ההגדרה ל”פמיניסטית? אבל עד הסוף”, והתשובה: “לסבית” (שבור את הראש, מעריב, 3.12.1982, 10.12.1982).

הכללת הלסביות בתנועה הפמיניסטית עוררה ויכוח, עקב חשש מאנטגוניזם. הפמיניסטיות הישראליות התנגדו לצירופן מחשש שיצבעו את המאבק הפמיניסטי בצבעים לסביים (ספרן, 2006). הדי המאבק נשמעו בכתבות שפורסמו במעריב על מועדונים שהקימו לסביות. מירון (1978) כתבה על אל”ף (אגודת לסביות פמיניסטיות) ה”שואפת ליצור מסגרת של הווי לחברותיה – ליצירת ‘תרבות־נשים ברוח האידיאולוגיה הפמיניסטית'”, ולכתבה מאת גזית (1979) ניתנה הכותרת “אל”ף – הן לסביות”. עופר (1979) עסקה במתח שבין פמיניזם ללסביות בתוך התנועה הפמיניסטית בכתבה על המועדון “צאינה וראינה”, אותו תיארה כלסבי, וציינה ש”להיות לסבית, זאת לא בושה ויש המוסיפים – גם לא כבוד גדול”. בתגובה לכתבה זו כותבת כרמי (1979): “חבל שתהילה עופר מיהרה והדביקה תווית של ‘מועדון לסביות’ ל’צאינה וראינה’, מכיוון שהענין איננו כך […] נכון שלדעת הפמיניסטיות להיות לסבית זאת לא בושה, אך רובן הגדול של הפמיניסטיות בישראל אינן לסביות.” הכתבה והתגובה משקפות יחס אמביוולנטי כלפי לסביות ומקומן במאבק הפמיניסטי בשל האקטיביזם הלסבי שבו נקטו (רחמימוב, 2015ב; Rachamimov, 2019).

תדירות הידיעות על לסביות בשנות ה־70 וה־80 גבוהה יחסית לעשורים הקודמים, ונראה כי הלסבית העברית יצאה מהארון. מצד אחד מצהירה ידיעה בדבר “47 אחוזים מנשי ישראל בנות ה25–35 נתנסו לכל הפחות פעם אחת בחייהן ביחסי מין לסביים!” (נקר, 1979), ומצד שני מופיעות ידיעות המחזקות דימויים שליליים, כמו המחלה, החטא והפשע, שאפיינו את היחס ללסביות בעשורים הקודמים. ברוח זו הופיעו כותרות כגון: “לסבית אינה כשירה להיות אמא” (מעריב, 28.12.1975) או “לסבית הכתה למוות בעל שהפריע” (מעריב, 25.12.1977), וגם הכרזות כמו “אחוז הגירושים מחמת שהאישה לסבית הולך וגדל משנה לשנה” (נקר, 1979). המונח “לסביות” שימש כינוי גנאי לנשים שהתגרשו או עמדו על רצונן להצטרף לתנועה הפמיניסטית.

סיכום

במאמר זה נסקרו כ־60 שנות עיתונות עברית במטרה לזהות את יחסה של החברה העברית לייצוגים וארכיטיפים של לסביות. מפאת קוצר היריעה לא הרחבתי בתיאור ההקשר החברתי־תרבותי, והתמקדתי בניתוח פרשני־תרבותי של הטקסטים כדי להבין את התהליך התקשורתי. במהלך זה אני מצטרפת למסורת של ניתוח מעין גנאלוגי של ייצוגי הומואים ולסביות בתקשורת ובתרבות בישראל (קמה, 2003; Schwartz Laufer, 2016), המאפשר להצביע על שינויים חברתיים דרמטיים שהתחוללו במהלך השנים.

בתקופת המנדט היו מעט מאוד התייחסויות ללסביות, ואלו שנמצאו עסקו בעיקר בהתנהגות מגדרית ולא בזהות מינית. שנות ה־30 התאפיינו בהתעלמות מן הלסביות, והיא נרמזת רק בדמות “האישה הגברית”. תקופה זו התאפיינה בתיאורי נשים גבריות במראן ובהתנהגותן בלי קשר לנטייתן המינית – העסקנית הציונית, החלוצה והפועלת. אם כן, המבע הביצועי הלסבי כפי שבאטלר מתארת אותו לא בלט, משום שבאותה תקופה היו במרחב ייצוגים נוספים, דומים לו במראה ובהתנהגות, ומאחר שלא נחשב ולא דומיין גם לא נאסר בשיח או בחוק.

בסוף שנות ה־30 מתחילה כתיבה על ייצוגים שהגיעו לארץ בתיווכם של העולים ממרכז אירופה, באמצעות שיח רפואי ופסיכולוגי, שבו יש הבחנה מושגית, שהופיעה גם בהמשך, בין שני סטריאוטיפים שאני מכנה “לסבית טבעית” ו”לסבית אקראית”, או במונחיו של פוקו – בין זהות מהותנית להתנהגות.

השתיקה המוחלטת בשנות ה־40, שנובעת ככל הנראה מאירועי אותו עשור, מסתיימת בעלייה במספר ההתייחסויות והייצוגים בשנות ה־50 וה־60, אם כי בהיעדר מושאי כתיבה קונקרטיים רובם מופיעים בהקשר של ביקורות תרבות. רק עם יציאתה של “הלסביות הישראלית” מהארון התקשורתי, משנות ה־60 ואילך, מתחילה התייחסות קונקרטית לקיומה בארץ.

השינוי בשנות ה־50 מתבטא בעלייה בשכיחות השיח על מיניות בתקשורת; בתרגום והפצת יצירות ספרות וקולנוע מרכזיות שפורסמו באירופה ובארצות הברית בשנות ה־30; בהופעת יצירות ישראליות; בעלייה בעניין ובידע של הציבור; ובפתיחת מועדונים. בחינת ביקורות התרבות חושפת את היחס החברתי כלפי הלסביות, הכולל סטריאוטיפים הומוסקסואליים, סקרנות ומציצנות, ומאפשרת לשרטט שינוי הדרגתי ביחס להתנהגות לסבית ובמונחים המשמשים לתיאורה. בעשורים אלו בולטים מאפיינים סטריאוטיפיים. חלקם – כגון צמד הלסביות, “הטבעית” ו”האקראית” משנות ה־30 – נעלמים בהדרגה, ואחרים – כגון הלסבית הארוטית־הפתיינית, הפושעת והחולה – המשיכו להתקיים, וגם הם משתנים בהדרגה – ממחלה פרוורטית להתנהגות מוזרה, ואף מגרה. בהדרגה התפתחו בחברה הישראלית ידע והמשגה של הלסביות, שנבעו הן מתנועה פנימית והן מעיבוד של תכנים שהגיעו מחו”ל, והעיתונות המקומית תיווכה לציבור התייחסות ישראלית עצמאית לסוגיָה.

הייצוגים מבטאים שני תהליכים מרכזיים שהתרחשו במהלך התקופה. האחד הוא שינוי בנראות התקשורתית: מהכחדה סמלית – דהיינו היעדר ייצוגים בשיח, להנכחה באמצעות תיוג – עלייה בעצם העיסוק בדמות הלסבית על ידי סטריאוטיפיזציה, ולבסוף תנועה מתיוג לנרמול – שינוי באופי הייצוגים (קמה ופירסט, 2015; Gross, 1998). נראה כי שינויים אלו משקפים התפתחות הדרגתית של יחס חיובי ללסביות התהליך השני, שהתרחש במקביל, הוא שינוי בתפיסת הלסביות: מתפיסתה כהתנהגות – פעולה ומראה, ועד לתפיסתה כזהות וסובייקט. השינוי, ככל שהוא מתרחש, אינו ליניארי, וגישות שונות באות לידי ביטוי בערבוביה, המשקפת את יחסה האמביוולנטי של החברה העברית־ישראלית ללסביות.

ישנם כמה הסברים אפשריים להתעלמות מקיומן המשוער של לסביות בראשית העיתונות העברית בתקופת המנדט, וכולם נובעים ממצבים מקומיים: הסבר אחד הוא כי זהו ביטוי נוסף להדרת נשים שרווחה בתקשורת; הסבר נוסף הוא היטמעותה בקרב ייצוגים דומים לה. הדרת הלסביות התבטאה גם בהיעדר התייחסות אליה בחוק הדתי והאזרחי, בשונה מההתייחסות להומואים. בו בזמן, סגנון הכתיבה המעורפל שאפיין עיסוק בנושאים אישיים בעיתונות התקופה (יעל, 2012) תואם את ההתייחסות גם בהקשר זה. לעומת התעלמות זו בולטים השינויים שחלו בשכיחות ובאפיונים של הייצוגים בשנות ה־50 וה־60, שאותם אפשר להסביר באמצעות השפעותיהם של תהליכים בין־לאומיים, כמו דו”ח קינסי (קינסי ואחרים, 1954; Kinsey et al., 1948, 1953).

חשוב לזכור כי העיתונות העברית של התקופה הייתה גברית בעיקרה. גברים כתבו בה, ערכו אותה והיו רוב הקוראים. נשים התקשו להתקבל לתפקידי כתיבה, ואלה שהתקבלו היו בעיקר סופרות. הן התקשו להשתלב כעורכות, וכשקיבלו תפקידי עריכה קטנים “חנכו” אותן עורכים גברים. גם עורכים שאפשרו לנשים לכתוב ולפרסם לא התלהבו מהשתתפותן בעיתוניהם ולא עודדו אותן. רק בין שתי מלחמות העולם החל לגדול בהדרגה מספר הנשים המעורבות בעיתונות, אבל גם אז היו מעט מאוד נשים, והן הוגבלו בעיקר לנישות מגדריות ברורות. ממחקרים עולה כי בעיתונות העברית שלטה הטיה מגדרית ברורה עד לשנות ה־70 (גוברין, 2000; לחובר, 2000; כספי ולימור, 1998; רובין, 1987; קיסרי, 1974), והשפעת נקודת המבט הגברית השוביניסטית על דמות הלסבית בולטת בייצוגיה המשתנים. האישה “הגברית” איימה על גבריותם של הגברים; “הלסבית הטבעית” איימה עליהם בכך שפיתתה ו”גזלה” נערות; מצד שני, את “הלסבית האקראית” אפשר “להחזיר למוטב” ועל “הארוטית” אפשר לפנטז מינית. במילים אחרות, הלסבית העברית התקיימה באמצעות המבט הגברי. מפאת קוצר היריעה לא הורחב הדיון על ההבדלים בין העיתונים או על השפעת אופיין הגברי של מערכות העיתונים ושל החברה בכלל על אופי המידע. מהלך זה נעשה בעבר בנוגע לייצוגים ודימויים של נשים וזוגות (יעל, 2012), ויש מקום לעשות זאת גם לגבי ייצוגי לסביות.

כל אלו סללו את הדרך לכניסת הלסביות העבריות אל השיח הציבורי בתקופת המדינה המבוססת, שנות ה־70 וה־80 (ספרן ואחרות, 2016), שהוצגה בקצרה כדי להמחיש את השינוי שחל בשיח בהשוואה לתקופות שקדמו לה. לאחר הגל השני של הפמיניזם הופיעו בעיתונות באופן חופשי יחסית דימויים של לסביות, הונכחה דמות “הלסבית הישראלית”, ובמקביל הופיעו גם ניצני נרמול, שהתבטאו במונח “אהבת נשים”. מגמה זו הלכה והעמיקה בעשורים האחרונים. המאמר הנוכחי לא עסק בתקופה זו, וכדי להשלים את התמונה יש צורך במחקר המשך. כמו כן, יש מקום לבחון בעתיד את יחסם של עיתונים מסחריים כגון העולם הזה, ממשיכו של תשע בערב, ואחרים שבהם היה פרסום נרחב לאחר 1960. זאת ועוד, בין עיתוני הנשים נבחנו הביטאונים האשה ודבר הפועלת, אך לא נבחנו עיתוני נשים כמו עולם האשה או לאשה. יש מקום לבחון בעתיד את יחסה של עיתונות הנשים המובהקת לנושא.

 

אז איפה הן הלסביות ההן? הן כנראה חיו פה בארץ, חלקן עם קוקו וסרפן, אחרות עם טורייה ושברייה, דמויותיהן השתקפו אך מעט בתקשורת העברית בראשיתה, אך רוב ייצוגיהן היו דימויים מדומיינים שהובאו ממקומות אחרים וביטאו השפעות זרות. רק משנות ה־60, כאשר החלה יציאתן מן הארון התקשורתי, החלה החברה הישראלית להתמודד עם קיומן האמיתי, ושינוי זה התבטא בתקשורת החל משנות ה־70 וה־80.

תודות

מחקר זה הוא חלק מפרויקט נרחב של כתיבת ההיסטוריה הלהט”בית של היהודים וישראל (Kraß, Sluhovsky, & Yonay, 2022). אני מודה לחוקרים שהובילו את הפרויקט על עזרתם במחקר, לחוקרים נוספים שסייעו בכתיבת המאמר, ולשופטים שהעירו הערות מחכימות.