אילוסטרציה
אילוסטרציה

הסיפור האזרחי של החדשות: “היום שהיה” עם גיא זהר

The civilian story of the news : The Previous Day with Guy Zohar

תקציר

מהדורת החדשות הלילית “היום שהיה”, שמגיש העיתונאי גיא זהר בערוץ 10, מציעה הגדרה חלופית לסיפורי החדשות. התכנית מבקשת לחתור לסדר יום פרטי, להצביע על אפשרויות של ברירה אישית מתוך השֶטֶף (flow) התקשורתי ולעודד התייחסות אזרחית ביקורתית כלפי ראיית החדשות המסורתית של הטלוויזיה. סיפור החדשות כסוגה המחקה חוויה אזרחית מתבטא בעיצוב האולפן כמופע של אדם אחד המעורב בשיח בין-מסכי עם חברים/מומחים, בהצבת חלופות צורניות ותוכניות להבחנה הייררכית ושיפוטית בין נושאי הדיווח, בחשיבה רוחבית רצופת הפוגות קומיות המקשרת בין נושאים רחוקים לכאורה זה מזה ובהתייחסות מתמדת לתגובות הצופים באתר התכנית ובדף הפייסבוק שלה. מאמר זה עוסק בדרכים שבהן משקפים הרכיבים המילוליים והחזותיים של השיח בתכנית את פרשנות יוצריה לסוגיות מרכזיות שנבחרו לדיון במודל התקשורת העכשווי: השינויים במושגי יסוד בחקר התקשורת, התמורות במהות הטקסט שכותרתו “חדשות”, דרכי הפעולה של עיתונאי החדשות וכן תפקידם של העיתונאים כמעוררי מודעות חברתית ותפקיד הצופים.

Abstract

The late night show Hayom Shehaya ( The Previous Day ) , hosted by Journalist Guy Zohar on Israeli Channel 10 , offers an alternative to the traditional narrative of the news . The show attempts to imitate the viewer’s personal agenda and its ways of construction of a civilian daily routine . This pattern is based on the program’s selection of items from the media’s flow , re – considering the concept of the news hierarchy and thus encouraging a critical view of the media’s concepts of news and agenda setting . This article explores the ways in which the visual and verbal components of the show’s discourse reflect its producers ‘ interpretation of media models and the journalists ‘ modes of action and social functions . The viewers ‘ experience is reflected in the host’s mediated conversation with his fellow experts . His persona as the knowledgeable conversing ” third man ” is emphasized by the usage of comic moments , irony and reflexive comments on the media’s laundered language .

מבוא

כן, שוב לילה טוב לכם, תודה שבאתם. תשמעו סיפור, לכאורה לא קשור לכלום (היום שהיה, 27.10.2010).

מאמר זה עוסק במודל התקשורת הייחודי של מהדורת הלילה של חדשות ערוץ 10, “היום שהיה”. הדברים הבאים מתמקדים באופן שבו תפיסת העולם הביקורתית של התכנית והפרשנות הרב-מודָלית שהיא מציעה למודלים ולמושגי יסוד בחקר התקשורת משתקפות במהדורה כולה (תפיסת מקרו) ובדפוסי השיח המילוליים והחזותיים של כל אחד ואחד מפריטיה (items) (תפיסת מיקרו). המאמר עוסק בדרכים שבהן משקפים הרכיבים המילוליים והחזותיים של השיח בתכנית את ההתייחסות הרפלקסיבית של מפיקיה לסוגיות מרכזיות שנבחרו לדיון במודל התקשורת העכשווי: השינויים במושגי יסוד בחקר התקשורת, התמורות במהות הטקסט שכותרתו “חדשות”, דרכי הפעולה של עיתונאי החדשות וכן תפקידם של העיתונאים כמעוררי מודעות חברתית ותפקיד הצופים כיוצרים מעורבים של תוכני מדיה (Enli, 2007). ייחודה של התכנית, כך אטען, ברגישותה לתמורות החלות בניסיון התרבותי של ייצור ושל צריכה של תכנים חדשותיים בקרב עיתונאים וצופים כאחד ובייצוג ההתייחסות לתמורות אלה בדגם שהיא מציעה. דגם זה, בתורו, עשוי להוסיף ולעודד שינויים שמקורם בתפיסה עדכנית של התופעה שג’ון הרטלי (2002 ,Hartley) כינה “אזרחות תרבותית” (cultural citizenship). “היום שהיה” היא תכנית אקטואליה יומית המשודרת בשעות הלילה (22:30) בערוץ 10 בטלוויזיה הישראלית, החל ביוני 2003. התכנית מוגשת בשידור חי ומזוהה עם איש הרדיו והטלוויזיה גיא זהר, המגיש את התכנית מיומה הראשון ארבעה לילות בשבוע (בימי חמישי מגישה את התכנית נסלי ברדה).

התכנית מעוצבת כמגזין חדשות המסכם את כותרות היום באווירה נינוחה ובנימה אישית. המגיש יושב על שרפרף גבוה, מעין כיסא ברים, כשמאחוריו צג שטוח גדול, ומדווח בסגנון המשלב עובדות, סיפורים (“הסיפור הבא”) והערות אישיות הטבועות בחותמו הייחודי של כל אחד ואחד מפריטי המהדורה (items). זהר נוהג להביע בדבריו עמדה גלויה ולשלב בדיווח הערות ביקרתיות, לרוב בנימה אירונית. במהלך התכנית הוא פונה למשתתפים קבועים, המשמשים כעיתונאים-לרגע מכוח נוכחותם הקבועה וכמי שמשתפים אחרים בדפוסי המומחיות שלהם (2008 ,Collins & Evans, 2007; Evans) כאשר הם מופיעים על גבי הצג: נציג הבנק הבינלאומי העונה לשאלה “ומה הכסף שלנו עשה היום?”, ומנחה התכנית “לילה כלכלי”, המשודרת מיד אחרי “היום שהיה”. בסיום התכנית משודרת פינה בשם “רגע של נחת”, שבה מוגש פריט בעל אופי הומוריסטי. עורך התכנית זאב חספר והמפיק חנוך דאום ליוו אותה כמעט מראשיתה, כך שאפשר להתייחס אליהם ואל זהר, המגיש, כאל צוות הפקה מלוכד (להלן “מפיקי התכנית”). לתכנית נתוני רייטינג גבוהים יחסית לתכנית אקטואליה לילית (9.2 אחוזי צפייה, על פי נתוני הוועדה הישראלית למדרוג, נכון למאי 2012)1.

על אף הגדרתה כתכנית אקטואליה, “היום שהיה”, לטענתי, אינה עוסקת בעיקרה בדיווח על חדשות, וזאת — לא רק משום שמדובר בתכנית לילה (late night) שאינה משודרת בזמן צפיית השיא ועוסקת ב”חדשות ישנות”,2 אלא גם משום שהדיווח החדשותי משני בחשיבותו למטרות התכנית, ויתרונו המרכזי הוא בהקנותו לה “הצדקה ז’אנרית”. לתכנית, כפי שאנסה להדגים באמצעות בחינתם של אופני השימוש ברכיביהם התוכניים והלשוניים של פריטים נבחרים, יש מטרות אחדות. נושאי הפריטים הנבחרים משמשים את גיא זהר, כפי שציין בריאיון שערכתי עמו (זהר, 2010), לפעולה בשני דפוסי ביקורת: ביקורת כלפי גישות ותפיסות חברתיות המיוצגות או המשוקעות בפריט חדשותי שנבחר לפי הפוטנציאל שיש בו להעלות ביקורת כזו ולאו דווקא לפי ערכו החדשותי, וביקורת המופנית כלפי תרומת המדיה ויוצריה לייצוגן ולעיצובן של גישות ותפיסות אלה. העלאת הנושא מנקודת המבט הביקורתית הכפולה משמשת באופן טבעי גם את זהר עצמו, לדבריו, לבחינה קפדנית של עבודתו הוא. ביקורתיות זאת התבטאה גם בהתפטרותו מהגשת מגזין החדשות של הערוץ בספטמבר 2011 בשל חילוקי דעות באשר לאוטונומיות של הערוץ. כפי שנראה בהמשך, ההתמקדות בזוהר, בתפיסת העולם שלו ובנוכחותו המרכזית כפרסונה שהתכנית מזוהה עמה, מעוררת תגובות מגוונות המזמנות תהייה על אודות יכולתה של התבוננות רפלקסיבית מוצהרת להיתפס ככזאת בקרב הצופים.

התפיסה הרעיונית של התכנית הולמת את אילוציה, ובמידה מסוימת גם נובעת מהם. כאמור, אין מדובר בתכנית חדשות, אלא בליקוט ובעריכה מחודשת של חומרי גלם מצויים. מטבעה, ואולי גם משום ההכרח, “היום שהיה” עוסקת בעיקר בפרשנות, בבנייה ובעיצוב של נרטיבים המשרתים את האג’נדה שלה. יוצרי התכנית אינם מסתפקים בפירוק או בבנייה מחדש של מתכונות דיווח שחוקות. אדרבה, תוך כדי דיווח הם מצרפים לביקורת המשתמעת על דרכי הדיווח המסורתיות גם את הטלת הספק בגרסה הנוכחית שהם עצמם מציעים.3 הבלטת הביקורת העצמית והאופן שבו מפיקי התכנית חושפים בפני הצופים במודע, כטקטיקת שיח, את האמצעים הנרטיביים שאותם הם נוקטים, משמשים אותם להצהרה על שקיפות מצדם ולהודאה במגבלות המדיום וההפקה. בכך ממשיכים מפיקי התכנית מסורת של הצגה מודעת של תהליכי ההפקה בשיח העיתונאי ושל מקום הניסיון האישי בתהליכים אלה, כפי שהציעו, בין השאר,החוקרים הבאים: 2006 ,Fairclough, 1995; Coupland, 2001; Montgomery, ובמידה מסוימת גם סקנל (Scannell, 2001), בקישור שהוא מציע בין אותנטיות לבין ניסיון.

במקביל, הביקורתיות המוצהרת מאפשרת למפיקי התכנית להזמין את הצופים ליטול חלק ביצירה משותפת, גם אם חלקית באופייה, ולהגיב לתכנית במגוון ערוצי מדיה (פייסבוק, טוקבקים, טווויטר וטלפונים למערכת). שותפות כזאת מציעה בחינה מחודשת של מודל התקשורת המסורתי וממירה משוב חד-סטרי בשאיפה, או לפחות בהצהרה, בדבר רצון ביצירה משותפת שבמהלכה “היום שהיה” ממצבת את עצמה במצב ביניים של מתווך/מפיק בין “ההפקה” לבין “הקהל” (“פולימדיה” [polymedia] לפי מדיאנו ומילר [2012 ,Madianou & Miller]). שותפות זאת אף מובילה לצמצום האפשרויות של ביקורת הצופים את תוכני המשדר, שכן בהפיכתם לשותפים פעילים הנושאים באחריות לתכנים אלה, הם הן יצרנים הן צרכנים שלהם בעת ובעונה אחת. במהלך התכנית מקפיד זהר להתייחס לתגובות הצופים, לרוב בהתייחס לפעילות המתקיימת באתר התכנית. ברגעים האחרונים של כל מהדורה הוא מונה את מגוון דרכי ההתקשרות ואפשרויות התרומה לתכנית המוצעות לצופים. דרכים אלה של שיתוף — שיח מומחים מעל צגי האולפן, העלאת תמונות ששלחו הצופים או התייחסות לדף הפייסבוק של התכנית — מציעות דגם צנוע, גם אם הצהרתי ברובו, של “אינדיבידואליזם רך” בחברה העוברת תהליך שקולדרי (2008 ,Couldry) והיירווארד (Hjarvard, 2008, 2009) מכנים “מדייטיזציה (mediatization) של החברה”.

הפריטים הנבחרים ביום מסוים משמשים למפיקי “היום שהיה” בעיקר כמסגרת סיפורית דמויית משל שאפשר לצקת לתוכה תכנים משתנים. בכך מציעה התכנית תרומה מעניינת להרחבת תפיסתם של פרופ (Propp, 1928) ושל לוי-שטראוס (1955 ,Levi-Strauss) על אודות תבניות סיפוריות קבועות ומיתוסים כטקסטים תרבותיים המשקפים התלבטויות מוסריות של תקופתם (Kitch, 2003; Roeh, Katz, Cohen & Zelizer, 1980). מפיקי התכנית מצביעים על אפיוניו התבניתיים של הפריט הנבחר, המוכרים היטב לצופים ולמשדרים כאחד, כדי להדגיש את חשיבות הפרשנות והנושאים שהם מבקשים להציג במבנה העומק של הטקסט. לשון אחר, לתוך מעטפת הפריט החדשותי, אל נוסחת הדיווח שבתוכה כבר מובנות מראש הנחות ספקניות כלפי עמדה ניטרלית לכאורה, יוצק זהר את התוכן שבכוונתו לקדם, מבדל אותו ומחדדו באמצעים חזותיים ולשוניים. הטקסט שיצר משמש את זהר למכלול תפקידי הפרשנות, הבידור והעלאת המודעות האזרחית שהוא נוטל על עצמו. במקביל מתמקדת התכנית במובהק ביכולת השיח המורכבת של המנחה, ב”פלפול הפנימי” שבשיח ובתרכובת שבין שיח דידקטי לבין הצהרה שסתירה בצדה. ודוק: האותנטיות של זהר כפרסונה נפגמת בשל ההבניה המקצועית, הסינתטית והמלאכותית של דמות המשוחח הטבעי הבנויה היטב (Montgomery, 2007, ch. 8; Tolson, 2001, 2006). הדים לכך מופיעים בין השאר בתכניות סטירה (“ארץ נהדרת”) ובתגובות צופים.

מטרות המחקר ושיטת המחקר

מטרתו הראשונה של מאמר זה היא בחינת הטענה כי “היום שהיה” מציעה התבוננות ביקורתית וחלופה עדכנית למונחי יסוד אחדים בחקר התקשורת: קביעת סדר יום, שֶטֶף, ראיית המדיום כשלוחה של הגוף, מהדורת החדשות כהדמיה של סדרת אינטראקציות בין-אישיות, סיפור אנושי (human interest story) מנקודת המבט של אנשים מן השורה (2010 ,Turner) ותפיסת מגיש החדשות כפרסונה וכנוטל חלק בשיח פָּרה-חברתי (1979 ,Levy). על סמך התבוננות זו מציעה התכנית מודל תקשורת חדש.

מטרתו השנייה של המאמר היא להתמקד בדרכים שבהן מיישמים מפיקי התכנית את עיקרי תפיסת העולם של התכנית, ושבאמצעותן מוצעת הפרשנות העכשווית שלה למונחי היסוד שנסקרו בחלקו הראשון של המאמר. לשם כך אציע ניתוח סמיוטי, מילולי וחזותי של דוגמאות מתוך “היום שהיה” בין השנים 2012-2010. באמצעות ניתוח זה אבחן את האופן שבו הפרשנות, המובעת בדיון המטה-לשוני והמטה-רעיוני בפריטי המהדורה, מוצגת באמצעות רכיבים חזותיים ומילולייים: מראה האולפן ומשמעותו כחלל פרטי וציבורי, שפת הגוף וסגנון ההגשה של המנחה, השימוש ברמות שונות של יחסי מילה ותמונה וכן שימוש באירוניה ובמעברים לשוניים מסומנים בין תבניות דיווח לבין תבניות סיפור ופרשנות. הדיון ברכיבים אלה יתמקד בדרכים שבאמצעותן מבקשים יוצרי התכנית לחקות, ואף לייצר, דפוסים משתנים של ייצור ושל צריכה של תכנים תרבותיים.

בצד ניתוח התוכן אסתמך גם על ריאיון שערכתי עם זהר בדצמבר 2010, על מפגש שהתקיים בין זהר לבין סטודנטים בחוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה בירושלים ביום עיון (3.2.2011) ועל תצפית בהתנהלות ההכנות לתכנית ושידורה שקיימתי באולפן חדשות ערוץ 10 במאי 2011.

מתותבת לצמה: תפיסת סדר היום, השֶטֶף והמדיום כשלוחה של הגוף

“היום שהיה”, מעמדת יתרון השוליים שלה כתכנית אקטואליה לילית, מציעה פרשנות עדכנית למודלים של תקשורת, מעלה ביקורת ומנסה לספק חלופה עדכנית למודלים אלה. במקביל היא גם בוחרת לאמץ רכיבים נבחרים של מודלים מסורתיים של סיקור חדשות. כך מתקיימת בתכנית תנועה בין ההיצמדות לרכיבים המוכרים ונוסכי הביטחון שמציעים מודלים מסורתיים, כגון נוסחאות דיווח, מגיש-פרשן יחיד באולפן, ארגון הייררכי של פריטי החדשות מ”חדשות קשות” ל”חדשות רכות” ועד לקטע בידורי בסיום התכנית, לבין ערעור בו-זמני על סדר היום המובנה במודלים אלה.4

המדיה המסורתית בונה את רצף הסיפורים החדשותיים כסדרה של שיאים במדרג: כותרות, תמונות המוצעות במתכונת המכוונת כבר לאיקוֹניוּת, המחקה תבניות איקוניות או המסתמכת עליהן (לדוגמה, ראש מדינה ומאחוריו דגל, עוני המסומן בתנועת מצלמה החודרת לבית ריק ומתמקדת בקירות המתקלפים) ויחידות מקרו ומיקרו של דרמה, מאירועי מדיה ועד ל”רגעים קטנים”. הדרמה האמתית היא לעתים קרובות מהדורת החדשות עצמה, ההפקה והטקסט כאחד, ומטרת ההפקה היא לשמור על מעורבות רגשית מתמדת. גם בפריטים בודדים במהדורת החדשות העכשווית בולטת היום תופעת העצמת הדרמה בקריינות, במוזיקה ובתנועות המצלמה (2002 ,Baum) וכן בהתמקדות הגוברת בסיפורים אנושיים של “גיבורים” מוכתרים לרגע. ולבסוף, עם אבדן הבלעדיות שהייתה לה על המידע (2006 ,Allan), המדיה מדמה את עצמה או מקשרת את עצמה לאופני צריכת החדשות של הפרט (רשתות חברתיות, בלוגים של עיתונאים, דפי פייסבוק וכדומה).

כמענה לתופעות אלה — הצגת החדשות כבסיס לבניית סדר היום של הפרט,5 מבחינת העדיפות והחשיבות של הנושאים המסוקרים — נתפסת התכנית “היום שהיה” כחלופה אפשרית אחת ממאגר חלופות/פעולות עריכה של מהדורות חדשות אישיות שמקיים כל אחד ואחד מן הצופים. נקודת המוצא של “היום שהיה” היא שהמידע החדשותי שמציעה המדיה, על ההייררכיה המובנית בהצגתו, נשזר, נעלם ומבצבץ חליפות כקווצות בצמה בסדר היום הפרטי של האזרח. השליטה בשֶטֶף הידיעות החדשותיות

והארגון ההייררכי של הידיעות על פי חשיבותן, כפי שמפרשת אותן התקשורת, הם חלופה אחת מני רבות לפעולה הלקטנית היומיומית של הצרכנים מתוך ערוצי המידע הרבים העומדים לרשותם; תפיסה זו כינו בנט ומנהיים “Bennett &) “the one step flow of communication (Manheim. אלטמן (1986 ,Altman) דן באופן שבו השטף קיים אך ורק כדרך לקיים את הערוץ פתוח, להפעיל “רעש רקע” קבוע שימנע מן הצופים להתנתק מן האחיזה במדיום, המשמש כעין שלוחה מסומנת בצליל של הגוף. במקרה שלפנינו, אופני עיצובה של התכנית, המציבה את האג’נדה הפרטית שלה לפני הנושאים שעליהם היא מדווחת, מעמידים סימני פיסוק, הדגשה ואזהרה, הקוטעים את רעש הרקע הזה ומכוונים את הצופה לעצור את השטף, לסמן פריטים מתוכו, לעמוד על משמעותם, ומכאן — לתהות על הנושאים המוצעים במבנה העומק של התכנית.

בשנים האחרונות המידע החדשותי אינו חייב להיות תחוּם עוד ביחידות זמן המוקדשות לצריכתו (מועד שידור מהדורת החדשות), וערוצי המידע העומדים לרשות הצרכן-הלַקָּט של המדיה מגוונים (בניגוד לצרכן העבר שצֵידו הוגש לו על צלחת המדיה). סדר היום של “היום שהיה” דומה לזה המסורתי מבחינת התנועה “מן הכבד לקל”, ומתכונת התכנית נוטלת רכיבים ממופע סטנד-אפ מבחינת אופייה הקומי (;2004 ,Feldman & Goldthwaite Young, 2008; Young Carlson & Peifer, forthcoming). בכך מנסה התכנית דגם דומה לזה המוצע ב-The Daily Show, הבוחנת רמות שונות של קבלה וזעזוע של תכנים חדשותיים במסגרת המבליטה גוונים שונים, זהירים ובוטים כאחד, של הומור (;2005 ,Baym Feldman, 2007; Tenenboim-Weinblatt, 2009).

מבנה העומק של התכנית, לעומת זאת, משקף התייחסות לגישות ולתפיסות חברתיות ולהערות ביקורתיות המעסיקות את הפרט במהלך הכולל של סדר יומו, שקלועים ושזורים בו רכיבים ביוגרפיים ופריטים חדשותיים בתבניות משתנות אישיות של שוויון או מדרג. אמנם גישות, תפיסות והערות אלה אינן מושא הדיווח בפריטים המופיעים בסדר היום החדשותי שמציעה התכנית, אך הן עשויות להדריך את הפרט, היוצר את מארג הטקסטים שאותו הוא מלקט מערוצי המדיה השונים (אלקטרוניים, מודפסים ואינטראקציות בין-אישיות) במהלך יומו, והן הופכות למהדורת החדשות האישית שלו.

המדיום, לפי תפיסה זו, אינו עוד שלוחה של הגוף, כפי שמציעים מאירוביץ’, סילברסטון ומקלוהן וכן סקנל (;1994 ,Meyrowitz, 1985; Silverstone 2000 ,McLuhan, 1964/1994; Scannell), אלא הוא חלק מן המארג הכולל ששזורים בו יחד גוף אישי, עולם ציבורי, עניינים הנוגעים אך ורק לפרט ועניינים ברומו של עולם. המדיום הוא אפוא אחת הטקסטורות, אחת הרקמות, של הגוף (גשמי ו”רוחני” כאחד, אם נתייחס לראייה העצמית שמכתיבה סביבת המחשב), שמהן נוצר המרקם היומיומי של חיי הצופה באמצעות חיקוי והטמעה. במרקם זה משולבים גוף וסביבה פיזיים, חיים עצמאיים ברשתות חברתיות, דאגות פרטיות וגילוי עניין בנושאים ציבוריים, בסוגיות ביוגרפיות ובטרדות לאומיות, וגם “פיסות תרבות”, כגון קטעי שיחה או אמרות שאנשים שומעים במהלך יומם או פוגשים בהם במהלך שיטוט באינטרנט, אמרות וביטויים שאין להם תועלת מידית לחיי הפרט, אך הם מוסיפים לתנועה היומיומית של המידע, מעין “הבזקי ידע”. ביטוי לכך מופיע בשזירה קבועה של פתגם או אמרה בפינה מיוחדת בתכנית. ב-29.2.2011, למשל, פנה זוהר אל הצג שעליו הופיעו מילות הפתגם ואמר “הנה פתגם יפני שמצאנו לא מזמן: ‘אם אתה מאמין לכל מה שאתה קורא, עדיף שלא תקרא'”.

הנה לדוגמה סדר הפריטים והכותרות שהוצמדו להם (כשהן מודגשות) במהדורת “היום שהיה” ששודרה ב-27.10.2011. הפריטים מופיעים כסדרם ובנוסח שהציג זהר בקולו בפתיחת המהדורה.

חלוקת הארץ: ממשלת נתניהו הסכימה לערוך מחקר שמחלק את הארץ כדי שה-OECD יסכים לצרף אותנו.

חלוקת תקציבים: הממשלה החליטה — ועדה לבדיקת חוק האברכים. מה באמת קורה עם עשרים וחמש הוועדות האחרות שכבר הוקמו השנה?

חלוקת אחריות: מסמכי וויקיליקס: סגן ראש ממשלת בריטניה קורא לבדיקת סטטיסטיקת המוות של עירק.

חלוקת נתחים: הקצבים בארצות הברית נערכים לקראת ההלואין. התחפושת המבוקשת היא שמלת הבשר של ליידי גאגא.

מחליקה על המים: והדולפינה שלמדה בשבי לרקוד על הזנב שוחררה לטבע ולימדה את הלהקה.

במבט ראשון בולטים המאפיינים המסורתיים של מהדורת חדשות ועיצוב סדר היום שלה: המעבר מן הכבד אל הקל, חדשות פנים קודמות לחדשות חוץ ביום נטול שיאים דרמטיים, והמקום האחרון במדרג שמור לפריטים שערכם החדשותי נמוך, אך הם מייצגים תחומי עניין תרבותיים (הלואין, ליידי גאגא) ונורמות חברתיות (האנשה של בעלי חיים). אני מבקשת להתמקד ברכיב הסגנוני, המכוון את הצופים לפעולה של קריאה בין השורות ולחשיפת מבנה העומק של הטקסט, המחקה את תרכובת הפרטי והציבורי שבסדר יומו של על אזרח.

הרכיב הסגנוני מתבלט בבחירת הכותרות ובשורש חל”ק כגורם מאחד, המחייב את הצופה להשעות את תפיסת “הרעש” הסביבתי של המדיום ולשחזר את הגיון הרצף בין הפריטים (בדומה לחוויית הגולש הנעזר במנוע חיפוש). בחירה זו מסבה את תשומת הלב לסגנון מעבר לתוכני הפריטים ונעה מביקורת חריפה ומאירוניה (חלוקת הארץ, חלוקת תקציבים, חלוקת אחריות) לשימוש פוליסמי (חלוקת נתחים) הפועל בשני הכיוונים: הוא מאציל נימה אירונית על חלוקת הארץ (רמיזה מקראית), התקציבים (ניחוח של שחיתות) והאחריות (ה”מערכת” מחלקת לעצמה נתחים), והוא מוביל את הקורא ל”דבר עצמו” (נתחי בשר). הכותרת האחרונה “מחליקה על המים” מוצעת כחשיפת תחבולה: אילוץ של השורש שכבר נבחר כדי להתייחס לנושא שבו אין לשורש זה חשיבות של ממש. כאן נשען הצירוף “מחליקה על המים” על אזכורים חוץ-טקסטואליים, כמו “ללכת על המים” (שם סרטו של איתן פוקס מ-2004). כך גם מובלטת החשיבות המיוחסת לפעולה המשחקית, המודעת לעצמה והמרמזת בעקיפין לרצינות היתר שבהן לוקות מהדורות החדשות בדרך כלל.

רכיב סגנוני נוסף הוא חיבור הנושא הכללי לסדר היום הפרטי של הצופים. כך למשל “כדי שה- OECDיסכים לצרף אותנו”, המעלה סימני שאלה על אודות משמעות “אותנו” הלאומי והפרטי,7 ו”[…] מה באמת קורה עם עשרים וחמש הוועדות האחרות שכבר הוקמו השנה?”, המחקה שיחה יומיומית וקורא לאחריות שלטונית ולערנות אזרחית. לכך נוספת האחדה סגנונית שהכותרות מייצגות, המיתרגמת להאחדה של חשיבות הנושאים. שמלת הבשר והדולפינה אינן נופלות בחשיבותן מן הפריטים הקודמים, וזהר נענה כאן להנחה שרבים מן הצופים יגלשו באינטרנט כדי לראות תמונות של שמלת הבשר, ולא ימהרו לחפש תקריבים של המסמכים שהדליפה וויקיליקס (Wikileaks).

זהר אינו מנסה לחנך את צופיו, אלא לחקות את דרכי הליקוט וההבניה של פריטי החדשות היומיומיים שלהם כחלק מבנייתה הדינמית של ביוגרפיה אישית. סוגיות של כלכלה וחלוקת תקציבים הן רכיב מרכזי בחיי היום-יום, מחשבון המכולת ועד לחישוב השכר, וכך גם — לא פחות — ההערות התרבותיות הטמונות בנושאים השוליים לכאורה. מה יחסנו לבשר כחומר גלם (ומה מקומם של בעלי החיים בסוגיה זו)? שאלה זו זוכה לתשובה עקיפה בפריט הבא, העוסק בבעל חיים מואנש ה”מלמד את הלהקה”. ומה אומר מידע זה עלינו כעל “להקה”?

בריאיון עמו (בדצמבר 2010) סיפר לי זהר כי מטרתו הראשונית בבניית הפורמט של “היום שהיה”, פורמט שגם קידם כאשר הגיש במשך שנים אחדות את חדשות הילדים בערוץ הילדים של הטלוויזיה הישראלית (2011-2006), הייתה לערוך מכלל פריטי החדשות סיפור מתמשך וליצור בעצמו את החוליות שיחברו את חלקי הסיפור המלוכד, המורכב מפריטים שאין ביניהם קשר סיבתי או רעיוני אמתי. זהר מספר כי התכנית נולדה כמעט במקרה, במטרה “להגיש את חדשות היום כסיפור ולא כאוסף כותרות מפוצצות”: “אנחנו רוצים לפתוח כמו שאנחנו אוהבים. קצת פרופורציות”, פתח זהר את מהדורת “היום שהיה” ב-19.10.2012; הוא הציג בפני צופיו תמונות לוויין של השמש ושל הקוטב הדרומי,8 וגם הכתבים הוצגו כחברים וכמספרים ולא כמדווחים: “כפי שמספר לנו עידו”, “סיון כהן שלנו מוסרת”, “אומר אלון בן-דוד שלנו”, “שיר שגיא שלנו מספרת”.

לדבריו, ערך זהר לא מעט טקסטים סיפוריים כאלה, אך הבין שהניסיון השרירותי לבנות סיפור מלוכד אינו תורם דיו להעלאת המודעות לסוגיות החברתיות שעניינו אותו, וכיום הוא משתדל להותיר רכיבים של רעיון זה ב”היום שהיה” במטרה ליצור הרגשה או רושם של סדר יום חלופי, הנשען על חוויית הגלישה, על השיחה ועל הליקוט המודע משטף המידע שעורכים הצופים העכשוויים. הנה לדוגמה מובאה מתכנית ששודרה ב-19.10.2012, מיד לאחר דיווח על פרשת וויקיליקס והדלפת המידע שגרמה מבוכה לממשל האמריקני, ומנקודת המבט המקומית — גם לממשל הישראלי:

עכשיו הסיפור שממשלת ישראל הייתה מעדיפה בוודאות שלא יתפרסם. בתמצית: ממשלת נתניהו הסכימה להתייחס ליהודה ושומרון ואל הגולן כאילו שהם לא חלק ממדינת ישראל בשביל להצטרף ל-O E C D.

את ארבע האותיות של שם הארגון קרא זהר באטיות ובמודגש, בטון חגיגי. במהלך הקריאה חייך למצלמה, ואז הסתובב לצג שמאחוריו ופנה בחיוך אל מירב דוד, הכתבת, והזמין אותה להציג את הכתבה שהכינה. בכך ניסה להציב את ישראל בהקשר העולמי ולהביע ביקורת על אודות הצביעות המוסרית באמצעים סיפוריים (“הסיפור”, קישור טבעי לכאורה בין שני הפריטים). בו-זמנית נעזר זהר באינטונציה (הגייה מובלטת, קריאה אטית המבקשת להבהיר ולהמתיק סוד עם הצופים) ובפנייה כמו חברית לכתבת. השימוש בהגייה מודגשת כדי להציב את ההערה הביקורתית כנושא הסיקור המרכזי, כקודם לתוכן הפריט, הפך לסימן היכר של זהר. שיקוף מובהק של תופעה זו, המתייחסת גם לצד המשחקי המוגזם של זהר כמגיש-מספר, אפשר לראותו בין השאר גם בפרודיה על דמותו שהוצעה במסגרת התכנית “ארץ נהדרת”, המשודרת בערוץ השני של הטלוויזיה הישראלית.9 הפרודיה בגילומו של השחקן אסי כהן משקפת את האלמנטים הפרפורמטיביים ואת השימוש הייחודי בשפה האופיינים לזהר כמרכז התכנית, והיא מייצגת את המשקל המועט המיוחד לתוכן הפריטים לעצמם. רכיבי המופע מובהקים עד כדי כך, שגם מגישים אחרים, הממלאים מדי פעם בפעם את מקומו של זהר, כמו נסלי ברדה וניב גלבוע, מאמצים במלואם הן את אופי דברי הקישור הן את האינטונציה והמחוות הגופניות האופיניים לו.

דפוסים משולבים של חברות: רצועת השידורים, הצג והאולפן

“היום שהיה”, כתכנית בעלת תבניות סוגתיות ייחודיות, משקפת תפיסה זו של סדר היום השזור במודעות עצמית גלויה. ביטוי למארג המורכב של החדשותי והיומיומי, של הציבורי והפרטי, מיוצג בה בטקסט דינמי הנע הלוך ושוב בין סוגות, ממידע לבידור, בהבלטת האג’נדה החברתית, בתנועה המתקיימת בתכנית בין כובד ראש לבין הטלת ספק, בין בדידות המגיש באולפן (בדומה לצופה מול המרקע) לבין יצירת אינטימיות של שיחה עם “חברים קבועים” המופיעים על גבי הצגים בתכניתו. זהר עצמו “מתארח” לרגע בתכניות הקודמות לשלו ברצף השידורים של ערוץ 10 ומציע קדימון ל”היום שהיה”. תחנות קבועות של מפגש יומיומי בחייו של אדם, ראיית חברוּת מתווכת-מחשב כגורם משמעותי בחיי הפרט (2008 ,Bruns) ומערכת מורכבת של סוכני תרבות ומנהיגי דעה שמהם שואב הפרט מידע — כל אלה הם רכיבים בסיסיים בחייו של כל צרכן/יצרן מידע עכשווי.

מענין לציין כי במהלך השידור מתחוללת באולפן עצמו, בסיטואציה שהצופים אינם חשופים לה, תנועה הפוכה מזו המשודרת, המתאפיינת באינטראקציה בין-מסכית. זוהר מגיש את התכנית באולפן שבו הוא יושב מול שתי מצלמות וקורא את דבריו (זהר כותב את הטקסט כולו בעצמו), ובהם גם את קטעי הקישור, את הבדיחות ואת ההערות הכמו-ספונטניות, מִצג הטלפרומפטר. לבמאי התכנית, לדברי זהר, תפקיד מרכזי כמגיב ליצירת המופע החד-פעמי של כל מהדורה ומהדורה. במהלך השידור זהר מפנה אליו לא פעם את מבטו, והבמאי מהנהן, מחווה תנועות עידוד ומחייך במקביל לביצוע העבודה המקצועית (מבוסס על תצפית שנערכה במאי 2011). בכך מתפצל השיח לשיח העדכני, הבין-מסכי, שרואים הצופים בבית, ולתחזוקה אנושית ראשונית, “מיושנת”, המתקיימת באולפן בין זהר לבין “חבר”, מעין הגשמה פיזית של “הקורא המשוער”.

לעמדה זו, המקשרת בין אינטראקציות מתווכות-מרקע אלה המוצעות בקדמת הבמה לבין הישענות על מפגשים בין-אישיים מאחורי הקלעים בתכנית עצמה, וכן למערך המקשר בין חדשות, יש היבטים כלכליים של החיים ברשת והד גם בסדר היום של ערוץ 10 כולו ובארגון רצועת השידורים הלילית שלו. חדשות, כלכלה וחיים ברשת מוצעים ברצף תכניות בהנחייתם של שלושה מגישים המזוהים עם תחומי ההתמחות שלהם: גיא זהר (“היום שהיה”), שרון גל (“לילה כלכלי”) וגיא לרר (“צינור לילה”). בראייה רחבה מזו, הרצועה הלילית מתקשרת גם למארג השידורים המוקדם יותר, הכולל מהדורת חדשות (מידע ובידור), מהדורת בידור יומית (“ערב טוב עם גיא פינס”), תכנית אירוח חדשותית (“לונדון וקירשנבאום”) ותכנית חדשות מרכזית. התפיסה המשלבת בין חדשות לבין בידור מבקשת להוסיף רכיבים מפתיעים לסוגות ולתת-סוגות חדשותיות. אם נתבונן ברצף הזה בראייה כוללת, ש”היום שהיה” מציעה את תמציתה, מוקד ההתייחסות אינו המדיום, הסוגה ואולי גם הנושאים המסוקרים, שההפרדה ביניהם כמעט אגבית, אלא הוא מרקם החיים ותחומי העניין של הצופה, השוזר את חיי המדיה בחייו ואורג מהם מארג אישי ייחודי.

אנשים מן השורה ושאלות מוסריות

כיאה לתקופה שטרנר (2010 ,Turner) מכנה “the demotic turn”, סיפורי החיים של אנשים מן השורה והסוגיות היומיומיות המעסיקות אותם מיוצגים בבולטות רבה בסוגות העוסקות בנושאים אלה באופן מסורתי, כגון תכניות אירוח בעלות אופי טיפולי-וידויי ותכניות מציאות. סיפורי חיים אלה מוצגים בדפוסי סיפור שהסתירה המובנית בהם נעשתה שגורה. דפוס אחד הוא “אינטימיות פומבית”, יחסים ודפוסים של אינטימיות המלובנים בפרהסיה ומקבלים תוקף בעצם פעולת הגלילה והחשיפה בפומבי.10 גילוי מוחשי של תפיסה זו עומד במוקד המשיכה של תכניות מציאות כמו “האח הגדול”, שבהן אין מייחסים לאינטימיות ערך, אם היא איננה מוצגת מתוך מודעות מופָעית בפני המצלמה (2004 ,Couldry).

דפוס שני, שנטמע בתפיסה הציבורית עד כדי קבלתו כטבעי, הוא תפיסת סיקור החדשות כ”בידורידע” (infotainment), כהנחת יסוד שעליה נבנה נדבך נוסף הלוקח בחשבון את ההתפתחות ההיסטורית בתפקיד הצופה מצרכן לפרשן, ובגלגול הנוכחי — יצרן-צרכן, שפרשנות ביקורתית משוקעת בכל אחת ואחת מפעילויות היצירה-צריכה שלו.

ולבסוף, הצופה עצמו, על שלל תפקידיו, עומד במרכזו של “סדר יום” המשיב אותו למרקע בשעות נבחרות או בשעות שהוא בוחר לשלב ביומו. דוגמה מובהקת לכך הן תכניות המציאות. דוגמה נוספת היא תכניות דוקודרמה ששודרו בטלוויזיה הישראלית בשנים 2012-2011. האחת עסקה במין (“61 ימים של אהבה”), השנייה — בשינויים החלים בחיי משפחה עם בואו של תינוק לעולם (“14 שבועות”), השלישית — בנישואין ובגירושין (“בטבעת זו”), והרביעית — ביחסים בין אחים (“אחים לכל החיים”). הצופים מצדם מגיבים באחוזי צפייה גבוהים, ובמקביל הם מגבשים ומביעים את גרסתם לתיעוד החברתי הדוקו-דרמטי שמציעה הטלוויזיה ביצירה סיפורית של ביוגרפיה אישית משלהם ברשתות החברתיות ובערוצי תקשורת מגוונים (2006 ,Cover).

אם כן, שתי תופעות רקע לפנינו: חומרי המציאות היומיומית כנושא מרכזי בסדרות מציאות או דוקו-דרמה (הגבולות מיטשטשים והולכים) ושכלול ההתבוננות בסיפור החיים הפרטי כחומר פוטנציאלי ליצירת מסמך פרטי/ציבורי המיועד מראש לפלטפורמות של הרשתות החברתיות (Aslama & Pantti, 2006). שזירת סדר היום הציבורי בכרונולוגיה ובסדר היום של הפרט מקדמת את יצירתה של תפיסת עולם משולבת, שבה מתייחסים אל מדינאי שכשל כאל חבר שהכזיב ואל עליית מחירי הגבינה כאל סממן של דיכוי. כאמור, לתופעות אלה קיים הֵד בשינויים בתוכן ובעיצוב הצורני של פריטי החדשות במהדורת החדשות המסורתית. “היום שהיה” מציעה התבוננות רפלקסיבית ביקורתית בתופעה זו, כשהיא מתייחסות בכובד ראש לסדר היום האמתי של הפרט (דאגות יומיומיות, תחומי עניין אישיים) ובד בבד מבקרת את דרכי ההתמודדות של המדיה עם סדר היום החדש על תפיסת המדיום המובנית בו. במקרה שלפנינו הופכות גם החדשות לסוגה של הפרט, לרכיב בסיפור האישי ולרכיב בפעולה הפיזית של ההתנהלות היומיומית.

לשון אחר, אנשים מן השורה משתמשים בפריטי החדשות כחומר גלם לרישום פרקי החיים האישיים של כל אחד ואחת מהם (2009 ,2008 ,2007 ,Enli). מדובר אפוא ב”אזרח” כמושג מפתח ולא רק כצרכן: אזרח גם במדינת חייו הפרטיים, מדינת גופו ומקומו. גם כצופה רוצה האזרח להרגיש שמדברים אליו, עוסקים במה שקרוב ללבו, ושגם החדשות בטלוויזיה מתורגמות ל”אזרחית”. מהלכים פוליטיים מתורגמים ליחסי כוח, לשליטה, לעורמה ולטקטיקה (כך בדוגמה שהוצגה קודם בדבר חלוקת הארץ והנתחים, וכך גם בתכניות מציאות), מוזרויות — לעניין פרקטי (דולפינה המלמדת את חבריה להטוטים שלמדה בשבי), ואופנה ביזרית המוצעת כתערובת של רכילות ושל הצהרות אמנותיות — להערה על חמלה אנושית (שמלת הבשר).

הנמען נתפס אפוא לא רק כיצרן/צרכן (procumer) של תכנים, אלא גם כשותף ליצירת דגמים מקבילים של מהדורות חדשות אישיות, המתייחסות למהדורה המוצעת ב”היום שהיה” והמוסיפות לה פרשנות. ככל מהדורת חדשות גם “היום שהיה” מקדישה מקום מרכזי לסיפוריהם של אנשים פרטיים, אך אלה אינם משמשים כתחבולה סיפורית, כדרך למשוך קהלים או כהדגמה לכוח המספר של העיתונאי (יסיף, 1998; כהן, 2008א). אנשים, חייהם ודאגותיהם הם הם הנושא המרכזי שבו עוסקת התכנית. סיפורים אלה מובאים באופן שבו אנו צורכים אותם בדרך כלל, בין אם מדובר בשיחה עם חברים ובין אם מדובר בצפייה בתכנית בטלוויזיה מכל סוגה שהיא: סיפור מפתיע שנמשל בצדו, שאנו נהנים מן הצפייה בו, ובמקביל גם נקראים להגיב עליו ולהשליך מסיפורו של הפרט המוצג בפנינו על הסיפור החברתי הגדול יותר.

בדברים הבאים אתייחס לקטע הפתיחה של “היום שהיה” ששודרה ב-27.10.2010.
להלן הטקסט שקרא זהר:

כן, שוב לילה טוב לכם, תודה שבאתם. תשמעו סיפור, לכאורה לא קשור לכלום. לפני חודשיים התרסק בקונגו מטוס נוסעים, לא גדול, עשרים איש. טייס בריטי שנהרג ותשעה עשר נוסעים מתוך עשרים. היה ניצול אחד. דיווחו על ניצול אחד. עכשיו מסתבר שהיה עוד ניצול: קרוקודיל. כן. אחד הנוסעים חשב שזה רעיון טוב להעלות למטוס קרוקודיל. בתוך תיק, צ’ימידאן כזה. רק שהקרוקודיל, הפתעה הפתעה, יצא מהתיק והתחיל להתרוצץ במטוס. הנוסעים נכנסו לפניקה, השתוללו, הטייס איבד שליטה, המטוס יצא מאיזון והתרסק […] הקרוקודיל שרד. כן, דווקא הוא. אבל באתר ההתרסקות אחד האנשים המקומיים פשוט הרג אותו מהבהלה. מוסר השכל? מאיפה להתחיל את המוסר השכל? טוב. אבל עכשיו אפשר להתחיל בשאר ענייני היום. הנה. היום בדקה (אות).

בתחילת הדברים נראה זהר על המרקע. עם המילים “לפני חודשיים” מופיעות על המרקע תמונות מזירת ההתרסקות: אנשים מתרוצצים, חובשים מטפלים בפצועים, תקריבים של ילדה בוכה ושברי המטוס. רצף התמונות נמשך עד שובו של זהר למרקע עם המילים: “מוסר השכל? מאיפה להתחיל את המוסר השכל?” (דוגמאות לשני פריימים אופייניים מתוך הרצף בן חמישים השניות ראו בתצלומים 2 ,1 להלן).

 

Screen Shot 2022 08 06 At 14.42.04

Screen Shot 2022 08 06 At 14.42.13

“מאיפה להתחיל את המוסר השכל?”, שואל זהר. בדרך זו הוא מפנה ביקורת הן כלפי המדיה, המספקת תמונות אסון בתבניות שגורות, הן כלפי הצופים, שלבם גס בתמונות אלה. גם הראשונה וגם האחרונים מחפשים סנסציה, סיפור שירחיק עדותו מסבל אנושי “בנלי”. זהר מספק אפוא סיפור שקל למכור, הוא משתמש בכוונה בביטויים שיעוררו צחוק (הפתעה, הפתעה), ובסופו של סיפור משאיר את השאלה המוסרית פתוחה ומפנה אותה הן כלפי משַדרי התכנים (והוא בכללם) הן כלפי הצופים, הלהוטים אחר השילוב של סנסציה, הומור ואסון.

בריאיון עמו בדצמבר 2010 ציין זהר שהביקורת העיקרית שלו על התנהלות התקשורת היא שימוש במניפולציות רגשיות ובשימוש מווּסת בידע. הצלחתה של התקשורת בפעולתה זו נסמכת על מה שזהר כינה “בעיית הנִרפּוּת” של הצופים. הצופים, טען זהר, מזהים את המניפולציה התקשורתית, אך אינם מפנימים את הרלוונטיות שלה, את המטרה שלשמה הופעלה. הם נותרים מרוצים מיכולת הגילוי של המניפולציה, אך הם אינם מבקשים לרדת לשורשיה. בשל כך, טוען זהר, הוא מעדיף אמירה ישירה ואַצבעה על ההטיה שנוקטת התקשורת, מעמדתו כמי שפועל מתוך המערכת אך מנסה להציב לה אופוזיציה כאדם פרטי, המשמש כמתזמר כמו גם היוצר של סיפור היום. כמגיש וכמספר, באופן שבו הוא בוחר במילים ובדרכי התגובה שלו לפריט שהוא עצמו הגיש, מבקש זהר להציג את עצמו כ”אדם מן השורה”. המשמעות המוסרית שהוא מבקש להדגיש מכוונת כקריאה אנושית לקהל. ההנאה מן הסיפור המופרך מקלה על הצופים את הדחקת האסון. השאלה “מאיפה להתחיל את המוסר השכל?” היא על כן שאלה שהן המגיש כאדם פרטי הן הקהל הן המדיה אמורים להפנות לעצמם. שאלה זו ראויה גם לדיון ביקורתי, שכן אפשר להצביע על פריט החדשות שהוצג כאן כעל הצגת “סיפור בתמונות” שהמגיש מצמיד לו פרשנות. הפער המתקיים בין תפיסת העולם שזהר מנסה לבנות בעשייה העיתונאית-סיפורית שלו ובין אפשרויות הפיענוח של הצופים, עשוי במקרים רבים להותיר אי-הבנה, מבוכה ואף בלבול המעורר אי-נוחות. עם זאת, המשחקיות שבדרך ההצגה עלולה להותיר את הסיפור כמופרך, בלי ש”מוסר ההשכל” יכוון באמת את צופי התכנית לבחינה עצמית של רגשותיהם. בכך, במידה מסוימת, מחזיר זהר את שאלת קהות החושים כלפי סבלם של אחרים רחוקים אל שאלת הרפלקסיביות שלו עצמו ואל בעיית הסגנון המאפיל על הכוונות המקוריות של השימוש המגמתי בתוכן.

הפרסונה הטלוויזיונית: העיתונאי כמספר, כמגיש, כמבקר חברתי וכבן-שיח

עם השינויים בתפיסת מהדורת החדשות, במטרותיה ובמודלים שבמסגרתם היא נוצרת ופועלת אנו עדים גם לשינויים בראייתם של מספרי החדשות עצמם, התופסים את החדשות כסוגיה חברתית, ולשינויים בהגדרת תפקידם של מספרי החדשות, המגיבים לתמורות העכשוויות במודל התקשורת כמו גם לתפקידו ולמעמדו של הצופה במודל זה (Jankowski, 2008). מושג נוסף שגיא זהר מעניק לו פרשנות חדשה הוא “הפרסונה”, המונח שבו מגדירים הורטון ו-ווהל (Horton 1956 Wohl, &) אנשים המופיעים בכלי התקשורת ובונים עם קהליהם מערכת יחסים אינטימית ופרה-חברתית המאופיינת כ”מערכת יחסים מתמשכת”, שבה האופי והתבנית של היחסים נותרים ללא שינוי. מערכת היחסים הזאת מעניקה נחמה ויציבות לקהלים החיים בעולם שהאירועים בו אינם צפויים ומשתנים תדיר. כאמור, זהר בונה את אישיותו הייחודית בפיתוחו של סגנון אישי המזוהה עמו. שפת הגוף שלו, המניירות, המחוות, האנחות, הרמת הגבה וההערות שהוא מוסיף בפתיחה ובסיום של כל פריט ופריט — כל אלה מובלטים במארג התכנית כ”סב-טקסט גלוי”. הצירוף הזה, על סתירתו הפנימית, מבליט את חשיבות ההתייחסות לנושא ביחס לנושא עצמו ואת הדיון החברתי או המוסרי שהפריט מעלה ביחס לתוכנו המסוים.

אנו עדים להופעות שונות של עיצוב הגוף כשפה: שפה נלווית מודגשת, בדידות פיזית שופעת חברה וירטואלית (שיחה עם חברים המופיעים על גבי מרקעים כחיקוי לדלות המגעים האנושיים היומיומיים), הבחירה בשיחה בישיבה על כיסא גבוה (הצלם, וגם הצופים, הם בני השיח במקום הבילוי — הפאב או הבר). התנהגות של מאחורי הקלעים “מוקפצת” לקדמת הבמה. הפרפורמנס המוקפד של זהר נשען גם על רכיבים אלה, והאגביות מבוימת היטב, במעין היפוך דבריו של גופמן (1990 ,Goffman): “שחקנים יכולים להפסיק לייצר ביטויים מכוונים של עצמם, אבל אינם יכולים להימנע מיצירת רושם” (עמ’ 111). כך הופך זהר את עצמו למעין סימולאקרה עצמית, כאנטי-תזה לפרסונה הטלוויזיונית בגלגולה הסלבריטאי (Rojek, 2001).

לטענתי, זהר מציע לא פעם גם פרטי מידע המכוונים להצגתה של השכלה כללית כהפגנת מחאה כלפי הזלזול הרווח בידע כזה בציבור. באגביות אופיינית הוא מרחיב לא פעם את הדיון בפריט שולי לכאורה ומפנה דברים לקהל מצומצם של יודעי דבר בלשון המחקה שיחה אישית, מהלך של ניסיון להיזכר בפרט מסוים ושיתוף בחשיבה אסוציאטיבית. כך למשל, בתום שידורו של פריט העוסק בידיעה משוודיה, שבו תוארו צלף שפעל בשכונות מהגרים ובלש ותיק שתחום התמחותו הוא מעקב אחרי צלפים כאלה, פנה זהר לצופים ואמר: “רק לי נדמה שמאז ה… קעקוע עם דרקון הנערה [השם המדויק של הסרט השוודי הוא “נערה עם קעקוע דרקון”] יש יותר סיפורים משוודיה? עם ניחוח של פעם”? (27.10.2010).
“היום שהיה” מציעה בדרך זו פרשנויות לשיחה אינטימית, השעונה על מורגלות הצופה לתפיסה מטובענת של שיח בין-מסכי, ורפלקציה המתבטאת במטה-שיחה, רפלקציה על מעמדם ומעמד המדיום של המנחה כעיתונאי, אך גם כאדם, המודע לנוכחותו ולשפת הגוף שלו. הנה למשל דוגמה לאחת השיחות שמנהל זהר מדי ערב עם נציג הבנק הבינלאומי בפינה העוסקת בכסף:

[…] מה הכסף שלנו עשה היום. שלום לדודו הולצמן מהבנק הבינלאומי. לילה טוב, דודו.

כן, לילה טוב, גיא. מה אתה מוטרד?

(אנחה) שמע, אני לא מוטרד, אבל אתה יודע, אני קורא לאחרונה, מלחמת מטבעות […].

האינטראקציה הזאת מקשרת בין הרגשותיו הטבעיות של הצופה, המתקשה לנהל את עניניו הכלכליים, לבין ז’רגון “אנושי” הבא מפיו של מי שנחשב בעולם היומיומי כנציג ממסד דווקא, נציג המדבר לרוב בשפה מקצועית המדירה את האזרח. גם האזרח “קרא לאחרונה” כותרות העוסקות ב”מלחמת מטבעות”, והוא ישמח בתיווך טלוויזיוני המלחים את “אפקט האדם השלישי” (,Davison, 1983 2000 ,Paul, Salwen & Dupagne ;1996) עם “מנהיג הדעה” וההופך את הפרסונות הטלוויזיוניות, האורחות הקבועות בסדר יומו של האזרח, לחברים שכדאי להאזין לעצתם. נוסיף לכך את החזרה המרובה על המילה “שלנו” (הכתב שלנו, הכסף שלנו), היוצרת מעטפת מתמשכת של שיתוף והרגשה של קבוצה תומכת נוכחת תדיר; אף זו תופעה המוכרת לצופה מפעילותו ברשתות החברתיות.

עם זאת אפשר להעיר כי דפוס זה בעייתי לעצמו, כשמדובר באפשרות לייצוגם של אינטרסים כלכליים בתכנית (נציג של בנק מסוים). זאת ועוד: “מה הכסף שלנו עשה היום?” היא שאלה מעניינת כשמדובר בתכנית שדלות התקציב שלה מחייבת אותה למתכונת הפקה הבנויה על ליקוט והרכבה של פריטים קיימים (Berkowitz Adams, 1990 &). אינטימיות, במקרה הזה, עשויה להתפרש גם כשותפות סוד אינטרסנטית, ולא רק כחיקוי להתנסות אזרחית יומיומית.

מערכות היחסים המדמות אינטימיות שמציע זהר מתבססות על רכיב ז’אנרי נוסף, שהצופים העכשוויים משקיעים בו זמן ומחשבה: חשיפת ההתנהלות המוסרית של הפרט במסגרות מוסדיות או מדיומליות, כפי שהיא מתבטאת במהלך וידוי. כך לדוגמה הן השיחות שמנהלים גיבורי תכניות המציאות מול המצלמה כשהם מביעים דעה על חבריהם/יריביהם “מאחורי הגב”, כלומר מול המצלמה, המסמנת מרחב שחוקי הפרטיות והפומביות שלו שונים. דוגמה נוספת לכך, המבטלת כליל את את הגבולות שבין קדמת הבמה ובין אחורי הקלעים, בין דברים שמותר לאמרם בפומבי ובין אלה שהם בבחינת טאבו, והמציבה גבולות נתונים לדיון על טקסטים רכילותיים, היא שיח ההאשמה ההדדית שמנהלים בני זוג מול מראיין או מטפל מול המצלמה בתכניות שהן מעשה כלאיים בין דוקו-דרמה, תכנית בעלת כיוון טיפולי ותכנית מציאות (למשל “בטבעת זו”, ששודרה בערוץ 10 בטלוויזיה הישראלית בשנים 2011-2010). בתכניות מעין אלה בני הזוג פונים אל המנחה ואל המצלמה ומדברים על מי שיושב או יושבת לצדם בלי להתבונן בו או בה. הצופים מקבלים את המוסכמה הטלוויזיונית שעל פיה המצלמה היא נוכחות פעילה נוספת בסיטואציה, המעניקה לגיטימציה לאפשרות להתעלם מבן-השיח או מבת-השיח הנמצאים באותו מקום ממש, ובכך לבנות מערכת חדשה של חוקי מוסר חברתי. זהר, בתיווך המצלמה, מעמיד לביקורת מורכבת דומה את הסיטואציה שבה הוא עצמו פועל. מושא הרכילות, או המתקת הסוד, או השיתוף האינטימי, הוא גם הישות המכונה “מנחה טלוויזיה”, וכך מופנית הביקורת בו-זמנית אל התפיסה הפרופסיונלית של דמות כזאת ואל זהר עצמו. זו לעצמה נקודה מעניינת למחקר, העשויה להוסיף על מחקרים העוסקים בהערכה עצמית ובביקורת עצמית של עיתונאים בישראל (מאיירס וכהן, 2009; Neiger, Zandberg .& Meyers, 2010; Roeh, Katz, Cohen & Zelizer, 1980).

דוגמה להעמדה עצמית לביקורת תוך כדי הבחנה בין “המדיה” ובין זהר עצמו היא התנועה בין שימוש בשפה מוסדית לבין רפלקסיביות ביקורתית על אודותיה, כשמדובר בלשון דיווח שנועדה “לכבס” סיטואציות חברתיות מורכבות, ובכך גם לתרום לטשטוש המודעות לעוולות ולחיזוק הבחנה סטראוטיפית בין קרבנות פשע. הפריט הבא עסק ברצח אישה בלוד. זהר פתח כך: “[…] הנה סיפור על מה שמכנים רצח שקשור למשפחה ולכבוד שלה” (19.10.2010). פעולת הביקורת הכפולה ניכרת בשתי רמות. האחת, שכבר הוצגה, היא הכתרת הפריט כ”סיפור”, על המשמעותה כפולה של השימוש בביטוי זה: המדיה מספקת סיפורים לצופים, לא דיווח חדשותי “אובייקטיבי”; וכבני אדם, אנו להוטים אחר סיפורים. בכך מציג זהר גישה הפוכה לזו שנוקטים, לפי רועה, רוב העיתונאים (רועה, 1994, 1998). כמספֵּר, יכול זהר להתנער מן המעטה הבעייתי של הדיווח הניטרלי ולעמוד על האופן שבו סיפור, המוגדר ככזה, חושף סוגיות שבסדר יומה של החברה. אלא שלכך מקשר זהר ביקורת נוספת על המדיה ועל האופן שבו היא מספרת את סיפוריה. זהר יוצא כאן נגד הביטוי השגור “רצח על רקע חילול כבוד המשפחה”, המעניק לגיטימציה לרצח הכרוך ב”כבוד” והמקושר בדרך כלל לסיקור אירועים פלילייים בקרב אוכלוסיות מסוימות המשתייכות למגזר מסוים או הנתפסות כחלשות (או כמוחלשות). במקום לבחור בביטוי אחר או להטיף על אודות הבעייתיות שבביטוי השגור הזה, מעדיף זהר לפרק אותו כך שהמאזין יבין את המופרכות שבו: “מה שמכנים” (הרחקת עדות והדרה עצמית: “הם” — המדיה והאחרים) “רצח שקשור למשפחה ולכבוד שלה”. הפירוק הזה מחזיר את הביטוי למקורותיו הראשוניים ומוביל את הצופה לתהות על הקישור בין רצח, משפחה וכבוד. במקביל מופיעות על המרקע תמונות מזירת הרצח המשיבות את האירוע לבסיסו: אישה נרצחה, ובני משפחתה אבלים; אין כאן “לוחמים על כבוד המשפחה”, ורצח הוא רצח, ולא פעולת נקמה מוצדקת (וראו חסן, 1999).

מיד בהמשך אותו פריט חוזר זהר על ביקורת המופנית כלפי מילים “מכובסות”: “האנשים עברו כבר תִשאוּל, חקירה”. טכניקה זו, שבה מוצעת ברצף המילה המקורית, זו שיש לה קונוטציות קשות ועדיין לא “כובסה” מיד אחרי הביטוי השגור בתקשורת, נפוצה אף היא בדברי הקריינות של זהר. הוא מציג את המילה התקנית, המעוקרת, ומיד אחריה, במעין הסבר או הרחבה, את המילה המוסתרת. הרצף המהיר אינו מותיר זמן להתעכב על המניעים הדידקטיים, אך רצף ההבנה מצמיד את שתי המילים ומוביל את הצופים לתהייה על אודות הסיטואציה שמסווה המילה “תשאול”. אם נתבונן בפריט כולו, נראה כי זהר מבקש לומר: רוצחים צריכים להיחקר. אנשים שעניינם בהגנה על כבוד צריכים אולי לעמוד ל”תשאול”, קרי בסיטואציה שיש בה כבוד הדדי, באינטראקציה המבוססת על שאלות ותשובות; אלא שלא באנשים כאלה אנו עוסקים כאן. כך נחשפות הן עמדתו של זהר הן הביקורת שהוא מטיח באופן שבו התקשורת מאמצת קלישאות דיבור המסוות מתחים בסיטואציות טעונות, ובכך משמשת סוכנת ההפצה של קלישאות אלה ותורמת לקהות הציבור כלפי מורכבויות אנושיות. גם כאן, כמו ברכיבים אחרים של דמותו המבוססים על סוגות קומיות, נוטל על עצמו זהר תפקיד הנפוץ בקרב העוסקים בכתיבה סטירית (Gring-Pemble & Solomon Watson, 2003).

כך גם טענתו של זהר כלפי נטייתה של התקשורת ליצור סנסציה כאשר ידיעה אינה מאומתת ומבוססת עדיין: “הנה פרשה שעוד לא בטוח שהיא פרשה”, הודיע זהר בפתח ידיעה על אודות פוליטיקאי שנחשד בשחיתות (19.10.2011). בהמשך הדברים השתדל לסייג את הנאמר ולסמן את נקודות החולשה של המקורות שציטט.

ביטוי נוסף להטלת ספק חתרנית בתקשורת בדבר תפקידה כמדווחת על עובדות אפשר לראות בדברי הקריינות שליוו פריט שעסק באפשרות להפסקת אספקת המים בבאר שבע. תחילה נוקט זהר קישור שרירותי בין פריטים ומציגם כסיפור מלוכד המתקשר לסדר היום האזרחי: פריט המציג תצלומים של השמש בקוטב הדרומי, ובעקבותיו “אפרופו שמש, גם מחר יהיה חם”, ומיד אחר כך “בעיקר יהיה חם לבאר שבָעִים. בבאר שבע תופסק אספקת המים. או שלא” (19.10.2010).

גם הפעם נוקט זהר את הצמדת לשון הדיווח המקובלת שבה נמסרת ידיעה כעובדה (“בבאר שבע תופסק אספקת המים”) להטלת ספק המסומנת כהערה (“או שלא”). הערה זו ממוצבת בתחום הביניים שבין דברי קריין החדשות לבין דברי זהר כפרסונה המציגה עמדה פרטית, ובכך הוא סותר את דברי עצמו כמנפיש (animator) של הנוסח החדשותי ומקדם את עמדתו כאדם פרטי, המטיל ספק בנאמר במהדורת החדשות.

מיד לאחר שדיווח על האפשרות לאי-אספקת מים, מציע זהר התייחסות רפלקסיבית בשידור חי למדיום שבמסגרתו הוא פועל כמנחה: “אומרים לי באזנייה שלא יהיו מים עד מחר בצהריים; נרגענו”. בכך הוא חושף את אחורי הקלעים של התכנית ומבטל את אשליית השיח הרהוט פנים אל פנים. חשיפת המערכת — מפיק, במאי ולעתים גם צלמים כחלק ממערך התכנית — משמשת את זהר לחתירה מכוונת תחת אשליית המדיה כמערך מלוטש יודע כול. כך הוא זוכה באמינות יתר ובנכונות הקהל לקבל את דבריו — סיפורים חדשותיים, הבעת עמדה גלויה ואג’נדה אישית — כאמת באמצעות רפלקסיביות משחקית (חמו, 2009, עמ’ 346)

המדיה כהיסטוריונית וכסוכנת לשון

דרך נוספת להצביע על התפקידים המורכבים שהתקשורת נוטלת על עצמה היא ההתייחסות הרפלקסיבית למדיה כהיסטוריונית השולטת בזיכרון הפרט ומעצבת את רכיביו: “זוכרים? הוא שוב עמנו”.11 כאן מתייחס זהר לתפיסת הזמן של המדיה. הצורך לשוב ולשחזר מהלכים היסטוריים כדי לדווח על אירוע בהווה מחייב את אנשי המדיה לשמש כהיסטוריונים, כמשחזרי אירועים וכפרשנים כמעט בכל טקסט חדשותי. זהר מרמז לדרך שבה האקט ההיסטוריוגרפי הזה מקשר בין הצורך בבידור והתביעה להכתיר גיבורים ובין הצורך לספר “סיפור טוב” כאשר ידיעה, שהייתה מרעישה בשעתה, נעלמה ועתה היא “מושבת לחיים” באופן מלאכותי, לצורכי הדרמה העכשווית. דוגמה נוספת לכך היא המובאה הבאה, המסמנת במובהק את הטקסט כסיפור תוך כדי ריענון ההקשר ההיסטורי: “הנה חבר ותיק […] עלילות דחי חלפן” (19.10.2011).

דוגמה נוספת להתייחסות זהירה לעובדות סנסציוניות הובאה בדברי הסיכום לפריט שסיקר שוטר שהיכה לכאורה אוהד קבוצת כדורגל: “במשטרה לא מתרגשים […]”, מציין זהר, “מכיוון שהתמונות שהובאו לידיעת המדיה הן חלקיות בלבד”. “כן, תראו, זה נכון”, מוסיף זהר, “אין לנו את התמונות מה היה קודם. אין לנו” (19.10.2011). גם כאן הזהירות העצמית המופגנת משמשת כסימן לביקורת כלפי נוהגה הרגיל של המדיה בידיעות המושכות תשומת לב. דרך אגב, הפריט העוקב, לפי דרכו של זהר ליצור סיפור בעל המשכיות משלו (אם בשוטרים עסקינן), עסק בארבעה שוטרים מנהרייה שנקמו בפושע מקומי ועתידים היו להיכנס למחרת לכלא.

דרך ביקורתית נוספת להבעת עמדה היא השימוש באירוניה בלשון הדיווח העיתונאי (ויצמן, Glasser & Ettema, 1993 ;2000): “בכנסת שלנו יש שדולות. המון שדולות […] בדרך כלל למען החלשים. אז לא מפתיע […] שהנה קמה שדולה חדשה. השדולה למען הדמוקרטיה. אולי היא נחלשת […] בפרלמנט הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון קמה שדולה למען הדמוקרטיה” (19.10.2012).

המבע האירוני כפול: “אולי היא נחלשת” (הדמוקרטיה), ו”בפרלמנט הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון וגו'”. האירוניה מכוונת להתריע על התופעה שבשלה נדרשה הכנסת לשדולה כזאת: הסכנה לערכים דמוקרטיים העולה מדרך התנהלותה של הכנסת באותה עת. הערך החדשותי של הידיעה אולי נמוך, אך ההתרעה שבבסיסו חשובה לזהר במיוחד, הן כעיתונאי הן כאזרח. בכך משרתת גם האירוניה את שתי מטרותיה של “היום שהיה”: ביקורת על תופעות חברתיות ופוליטיות וביקורת כלפי המדיה המקדמת תופעות כאלה בדפוסי דיווח ניטרליים, מקצועיים לכאורה, המאפשרים לה להתחמק מנקיטת עמדה.

רמות שונות של שיח ביקורתי: הדגשה, אירוניה וטענות רב-מודליות

הפריט הבא מתוך אותה מהדורה (19.10.2011) ישמש להדגמה מסכמת של רמות השיח ב”היום שהיה” ושל האופן שבו הן משרתות את תפיסת העולם שלה. זה היה הפריט השלישי במהדורה, וכותרתו כאמור “חלוקת קצבאות”. הפריט עסק בוועדה לבדיקת חוק האברכים. הנה נוסח דברי הפתיחה: כן, לילה טוב לכם. הבוקר היה אמור להיפתח עם ה כ ר ע ה [מילה מודגשת במקור, נאמרה בקול רם ואטי]. כן, היו אמורים לדון בעניין חוק האברכים, החוק שעוסק בעניין חלוקת הקצבאות. אבל זה לא פשוט:

מסתבר שיש מתנגדים. למשל, עכשיו יש את הסטודנטים. נתניהו רצה לקדם הצעה שגם סטודנטים עם שלושה ילדים בלי נכסים ושאינם מועסקים יקבלו קצבת קיום. אבל נציגי הסטודנטים מרגישים מרומים כי ברור להם שיש הרבה יותר אברכים שעונים על הקריטריונים האלה לעומת סטודנטים שלומדים נושאים אחרים שאינם דת.

בקיצור, יש מאבק, יש ויכוח. מה עושים? מקימים ועדה.

ועדות קודם כול אינן עניין רע […] בעניינים מסובכים הן יכולות לפתור סוגיות מורכבות בין משרדים שונים, הן יכולות להביא מומחים חיצוניים שיכולים לתת פתרונות טובים. הבעיה רק שהשנה כבר הקימה ממשלת נתניהו 25 ועדות. 18 מתוכן לא הגישו עדיין אפילו דוח או ממצא ביניים.

תחילה אדון בטקסט הדבור ולאחר מכן בשילובו עם הטקסט החזותי. הטקסט הדבור מתאפיין בדפוסים שונים של שיח, שמרקמם הכולל, לטענתי, קרוב ברוחו לאופן שבו אנשים רוכשים ידע ומגבשים עמדה כלפיו. את דפוס השיח הראשון אפשר לכנות דידקטי, טקסט המציג מצבים ומוסיף להם הסברים. שיח כזה, המשלב בין אינטימיות ושיתוף ובין סגנון “מחנך”, מהדהד דפוסים של שימוש ב”אנחנו”, מפורש או מובלע, בחדשות, כאמצעי המערב בין הזדהות ובין שליטה (1995 ,Fairclough): “היו אמורים לדון בעניין חוק האברכים, החוק שעוסק בעניין חלוקת הקצבאות”. טקסט כזה מדמה אולי שיחה בין שני צופים בנוסח “מה זה חוק האברכים?”, “אה, העניין הזה עם הקצבאות שרוצים לתת להם”. דפוס השיח השני מציג פירוט של הנושא בשפת דיבור המסומנת במובהק ככזאת, כולל פגמים בתקניות, ושילובה בשפת דיווח חדשותית (וראו 2007 ,Montgomery). שילוב כזה מאפשר נקיטת עמדה מובהקת, בדומה לפרשנות שיציע אדם לחברו:

“למשל, עכשיו יש את הסטודנטים” (בלשון דיבור מובהקת), “נתניהו רצה לקדם הצעה שגם סטודנטים עם שלושה ילדים בלי נכסים ושאינם מועסקים יקבלו קצבת קיום” (בשפת דיווח חדשותית עם סטייה קלה במילה “רצה”, המשיבה את ראש הממשלה לעמדת אדם פרטי ובעל אינטרסים).

דפוס השיח הבא ברצף התכנית הוא אירוני: “בקיצור, יש מאבק, יש ויכוח. מה עושים? מקימים ועדה”. השימוש בלשון הדיבור (“מה עושים?”) באינטונציה מלגלגת מצביע על הקמת ועדות פוליטיות כדפוס עקר, ככיסוי לאי-התנהלות. אחרי הצהרה כזאת נוקט זהר טקטיקה הנפוצה במרקם השיח שלו: הוא ממהר לסייג את רושמה של ההערה הקודמת בדפוס שיח המציע תפיסה של אחריות עיתונאית כמי שתומך בהתנהלות פוליטית תקינה: “ועדות קודם כול אינן עניין רע […] בעניינים מסובכים הן יכולות לפתור סוגיות מורכבות בין משרדים שונים, הן יכולות להביא מומחים חיצוניים שיכולים לתת פתרונות טובים”. אך מיד אחרי מיצוב זה של אחריות מציג זהר את הכשלים בהתנהלות הוועדות תוך כדי הסתמכות על רטוריקה של מספרים (רועה ופלדמן, 1984/1998): “הבעיה רק שהשנה כבר הקימה ממשלת נתניהו 25 ועדות. 18 מתוכן לא הגישו עדיין אפילו דוח או ממצא ביניים”.

דפוס השיח האופייני הזה — הנע בין הסבר ובין סתירתו, בין הטלת ספק במוסדות המדינה ובין עמידה על חשיבות העקרונות הפוליטיים המפורשים בה לרעה, בין שפה מדוברת ובין שפת הדיווח העיתונאי, בין קריצה לצופה ובין הצבת עמדה — מאפשר לזהר לחקות התנהלות של שיחה יומיומית ולהציג את עמדתו בדרכים מגוונות. עם זאת הוא יוצר הרגשת בלבול, שבשלה הביטוי המזוהה עמו ביותר, ושכאמור זכה לשיקוף גם בסטירה על דמותו, הוא “מבולבלים? גם אנחנו”. זו כנראה גם הסיבה שכפרסונה טלוויזיונית הוא זוכה להערכה ציבורית מצד אחד ולתגובות חריפות על אודות סגנון ההגשה “המחנך” והעמום מצד אחר. לדפוס השיח הזה יש ביטוי גם בשילוב בין הטקסט הדבור והכתוב ובין הטקסט החזותי. במהלך הפריט מופיע זהר על גבי מרקע מפוצל, כשמשמאלו מופיע רצף התמונות הבא: תמונה כללית של ועדה בכנסת, סטודנטים בקמפוס אוניברסיטאי ורצף מתמשך של תמונות צעירים בלבוש חרדי. תמונות אלה חוזרות שוב ושוב. כמעט בכל רגע נתון במהלך שידורו של הפריט, מוצג לצופים דימוי חזותי בדומה לזה המוצג בתצלומים 4 ,3 להלן.

Screen Shot 2022 08 06 At 14.51.38בצמוד לדפוס השיח המילולי שהוצג, מסמן הרצף החזותי אמירה משולבת על אודות תפיסת הקמתה של הוועדה ככיסוי וכהסוואה לאי-פעילות, בכותרת הקבועה “אז נקים ועדה” ככותרת ממורכזת ובכותרת הגג המפרטת את הסיבה לזלזול: 18 ועדות לא ניסחו מסקנות, הוועדות בדקו נושאים שוליים, כמו מעמדם של טוקבקיסטים ופרשה העוסקת בפרישתו של שחיין. בטקסט הדבור מפרט זהר את תחומי עיסוקן של ועדות נוספות. הכותרות, בצבעי המהדורה, מסומנות כבעלות מהימנות גבוהה, כמסמכים, ועם זאת כאמור גם הכותרת הראשית וזו של האזרח כצרכן. התכנית כולה בנויה כצמה, כמערכת השוזרת חדשות ציבוריות ופרטיות הנגלות ונעלמות חליפות, מתוך התכוונות לאמץ את נקודת מבטו של הצופה. בכך היא מציעה פרשנות מקורית לתפיסה המשתנה של סיפור החדשות (למשל Bird & Dardenne, 1988).

התפיסה הסיפורית, המוצעת כמרקם טבעי וראשוני בהתנהלות האנושית, מתבטאת בהאחדת החשיבות של נושאי הדיווח והבלטת הסב-טקסט ביחס למושא הדיווח וכן בשיח אינטליגנטי על לא כלום ועל החשוב ביותר. בפרסונה הטלוויזיונית שלו, בשפה הפָּרה-מילולית ובהקפדה המנוסחת מראש על הטקסט הרשמי והאגבי כאחת, מותיר גיא זהר מקום מרכזי לאג’נדה האישית החברתית שלו, המתמקדת בין השאר ביחסי הורים ילדים, באיכות הסביבה ובסוגיות שונות, כגון הקפדה על זכות הגישה לנכים במקומות ציבוריים. עם זאת, ההגשה המסוגננת מותירה את הפרסונה הטלוויזיונית מלאכותית באופייה.

ככלל עוסקת התכנית בחשיפת סוגיות הכרוכות בהתנהלות מערכות שולטות, ובהן גם המדיה, באמצעות היפוך סדר היום החדשותי המצופה מקובעי המדיניות בתקשורת. בריאיון עמו העיר זהר כי הוא מתנגד “לציניות לשמה” במסגרות הדיווח החדשותי (Cappella & Jamieson, 1996). טקטיקות השיח השונות שהוא נוקט מכוונות לחידוד הסוגיות שעל הפרק ולהגברת תשומת לב אזרחית. סיפור החדשות כסוגה המחקה חוויה אזרחית יומיומית של צריכת חדשות כחלק ממערך רכישת הידע היומיומי מתבטא בתכנית בעיצוב האולפן כמופע של אדם אחד, המעורב בשיח בין-מסכי עם חברים/מומחים (בדומה לחוויה העדכנית של הפרט, הממירה שלטוט בגלישה). חוויה אזרחית נוספת, המחקה את רצף הצפייה בסוגות משתנות, מוצעת בהצבת חלופות צורניות ותוכניות להבחנה הייררכית ושיפוטית בין נושאי הדיווח ובהתייחסות מתמדת לתגובות הצופים באתר התכנית ובדף הפייסבוק שלה.

האופן שבו תורם העיצוב החזותי של האולפן לתפיסה ייחודית של אינטימיות מעוגן ביצירה היברידית של שיחה המשלבת מסירת מידע וסיפור. אפשר לראות בכך דוגמה למונח שטבע תומפסון (mediated quasi-” ,)Thompson, 1990, 1996 interaction”. תומפסון טוען כי יש להבין יחסים המתנהלים עם התקשורת גם ביחס לסוגים אחרים של אינטראקציה חברתית, כמו שיחות פנים אל פנים, מכיוון שאנשים מתייחסים לאינטראקציות מתווכות כצורה של אינטראקציה חברתית. תפיסה זו מעובדת ב”היום שהיה” בשתי מסגרות רעיוניות: הצגה וסיכום של פריטי חדשות נבחרים (תהליך ברירה, יצירת מדרג) והאפשרות להרחבת הדיון בנושא נבחר לפי מידת החשיבות שמייחסים המפיקים לתוכני העומק שלו, ולאו דווקא למידע שהוא מוסר. כאמור, תפיסה זו מוצעת במהדורה כולה (תפיסת מקרו) ובכל אחד ואחד מפריטיה (תפיסת מיקרו) בחשיבה רוחבית רצופה בהפוגות קומיות, המקשרת בין נושאים רחוקים לכאורה זה מזה.
מטרת “היום שהיה”, מסכם זהר, היא “בניית הסיפור של היום מתוך הכרוניקה, את הסיפור כפי שהמהדורה הייתה צריכה לזקקו ולספרו”. המהדורה, לתפיסתו, מנסה להעניק לסיפורים את כבודם הראוי, להציב אותם בפרופורציה, להעניק להם פרספקטיבה והקשר. תפיסה זו מזמנת קריאה אחרת של סיפור החדשות, קריאה המציבה את מבנה העומק בראש הדברים. הפער בין תפיסתו של זהר ובין האופן שבו עשויות דרכי ההגשה של התכנית להתפרש מעורר שאלה בדבר יעילותו של שיח בעל גוונים דידקטיים לשמש כמעורר ערנות ומודעוּת אזרחיות. כשמדובר בשימושים מגוונים בתכנים טלוויזיוניים אקטואליים ובפרשנותם (1999 ,Hartley), נוכל לטעון כי “היום שהיה” מתייחדת ברגישותה לתמורות החלות בניסיון התרבותי של ייצור ושל צריכה של תכנים חדשותיים בקרב קהלים עדכניים, אך הפער בין ניסיון זה ובין דרכי הסיפור והפרשנות האפשרית של צופי התכנית, מעלה שאלות בדבר נכונותם של הצופים לסיים את הצפייה בעוד יום שהיה ב”רגע של נחת”.

 

הערות

1 נדלה מאתר http://www.scooper.co.il/tv/rating  ביום 6 במאי 2012.2

2. לאופיין העכשווי של מהדורות החדשות ולחשיבות הדיון בחדשות בעת התרחשותן התייחסו למשלJankowski, 2008; McCombs, 1997, 2005 .

3 וראו כהן, 2008ב על ביטויי ההתלבטות האישית והמקצועית של עיתונאי חדשות במהלך הדיווח על אירועים טראומטיים. ראו ;2002 Liebes, 1998; Blondheim & Liebes, 1994 Dobkin, 1992; Weimann,על דיווח רפלקסיבי חדשותי על אודות אסונות.

4 על הפוטנציאל הגלום בחדשות רכות להצגת תפיסות עולם חלופיות ראו ,Baum, 2003 .2004, 2005; Baum & Jamison, 2006; Prior, 2003.

5. לדיון עדכני במושג זה ראו2007 ,Dietram & Tewksbury.

6. ״flow”, כהגדרתו של ריימונד וויליאמס (Williams, 1974), המקשרת בין שטף לבין הבניה של מערכות תרבות.

7 על תפקיד זה של העיתונות ראו למשל 2003 ,Zaller.

8 בימיה הראשונים של התכנית קרא זהר את דברי ההגשה מדפים שהיו בידו כדי לבטל את אשליית השיחה הישירה פנים אל פנים וכדי להדגיש את משמעות המדיום כמסגרת נפרדת.

9 לדוגמא   http://www.youtube.com/watch?v=5Vp61043gEE

10 ראו בהקשר זה את הדיון שמציעה אווה אילוז באשר לתכניתה של אופרה ווינפרי ולהשתרשות מופעים ממוסדים של “אינטימיות קרה” בחיי היום-יום של אנשים פרטיים ושל מועסקים במקומות עבודה כאחד (Illouz, 1999, 2003).

11 זהר מתייחס כאן (19.10.2011) לרצח אל-מבחוח בדובאי; וראו &Roberts, Taylor .Pronay, 2001; Gray & Bell, 2007.

רשימת המקורות

יצמן, א’ (2000), האירוניה בשיח החדשותי, בתוך א’ שורצולד (רודריג), ש’ בלום-קולקה וע’ אולשטיין (עורכות), ספר רפאל ניר, ירושלים: כרמל, עמ’ 248-237.

זהר, ג’ (2010), ריאיון (תל אביב, דצמבר).

חסן, מ’ (1999), הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה, בתוך ד’ יזרעאלי, א’ פרידמן, ה’ דהאן-כלב, ח’ הרצוג, מ’ חסן, ח’ נוה, וס’ פוגל-ביז’אוי (עורכות), מין מגדר ופוליטיקה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ’ 305-267.

חמו, מ’ (2009), סגנון, מבנה ותפקוד בפורמטים שיחתיים בחדשות הטלוויזיה: המקרה של “אולפן שישי”, בלשנות עברית, 346-323 ,63-62.

יסיף, ע’ (1998), לגלות את ישראל האחרת: העיתונאי כאתנוגרף וכמבקר תרבות, בתוך א’ אבוהב, א’ הרצוג, ה’ גולדברג וע’ מרקס (עורכים), ישראל: אנתרופולוגיה מקומית, תל אביב: צ’ריקובר, עמ’ 550-525.

כהן, א’ (2008א), סיפורים ממחנות פליטים: עדות והרפתקה בסיפור המסע של העיתונאי, מסגרות מדיה, 23-1 ,2.

כהן, א’ (2008ב), עיתונאים מדווחים ממקום הפיגוע: מבט ביקורתי על תבניות דיווח מילוליות וחזותיות, בתוך מ’ נייגר, ת’ ליבס ומ’ בלונדהיים (עורכים), סיקור כסיפור: מבטים על שיח התקשורת בישראל (ספר לכבודו של יצחק רועה), ירושלים: מאגנס, עמ’ 110-85.

מאיירס, א’ וכהן, י’ (2009), דיוקן עצמי של עיתונאים בישראל: מאפיינים ועמדות, מסגרות מדיה, 134-107 ,4.

רועה, י’ (1994), אחרת על תקשורת — שבע פתיחות לעיון בתקשורת ובעיתונות, אבן יהודה: רכס.

רועה, י’ (1998), העיתונות כמספרת סיפורים, הסיקור כסיפור, בתוך ד’ כספי וי’ לימור (עורכים), אמצעי תקשורת ההמונים בישראל, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ’ 462-455.

רועה, י’ ופלדמן, ש’ (1984/1998), הרטוריקה של מספרים בעמוד הראשון של העיתון, בתוך ד’ כספי ו’ לימור (עורכים), אמצעי תקשורת ההמונים בישראל, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ’ 454-440 .

Allan, S. (2006). Online news: Journalism and the Internet. New York: Open University Press.

Altman, R. (1986). Television/sound. In T. Modleski (Ed.), Entertainment: Critical approaches to mass culture. Bloomington: Indiana University Press, pp. 39-54.

Aslama, M. & Pantti, M. (2006). Talking alone: Reality TV, emotions, and authenticity. European Journal of Cultural Studies, 9(2), 167-184.

Baum, M. A. (2002). Sex, lies, and war: How soft news brings foreign policy to the inattentive public. American Political Science Review, 96, 91-109.

Baum, M. A. (2003). Soft news and political knowledge: Evidence of absence or absence of evidence? Political Communication, 20, 173-190.

Baum, M. A. (2004). Circling the wagons: Soft news and isolationism in American public opinion. International Studies Quarterly, 48, 313-338.

Baum, M. A. (2005). Talking the vote: Why presidential candidates hit the talk show circuit. American Journal of Political Science, 49, 213-234.

Baum, M. A. & Jamison, A. S. (2006). The Oprah effect: How soft news helps inattentive citizens vote consistently. The Journal of Politics, 68(4), 946- 959.

Baym, G. (2005). The Daily Show: Discursive integration and the reinvention of political journalism. Political Communication, 22(3), 259-276.

Bennett, W. L. & Manheim, J. B. (2006). The one-step flow of communication. The ANNALS of the American Academy of Political and Social Science, 608, 213- 232.

Berkowitz, D. & Adams, D. B. (1990). Information subsidy and agenda-building in local television news. Journalism Quarterly, 67, 723-731.

Bird, S. E. & Dardenne, R. (1988). Myth, chronicle and story: Exploring the narrative qualities of news. In J. W. Carey (Ed.), Media, myths, and narratives: Television and thepress. Beverly Hills: Sage, pp. 67-86.

Blondheim, M. & Liebes, T. (2002). Live television’s disaster marathon of September 11 and its subversive potential. Prometheus, 20(3), 271-276.

Bruns, A. (2008). Blogs, Wikipedia, Second Life, and Beyond: From production to produsage. New York: Peter Lang.

Cappella, J. & Jamieson, K. (1996). News frames, political cynicism, and media cynicism. Annals of the American Academy, 546, 71-84.

Carlson, M. & Peifer, J. (forthcoming). The impudence of being earnest: Jon Stewart and the boundaries of discursive responsibility. Journal of Communication.

Collins, H. M. & Evans, R. (2007). Rethinking expertise. Chicago: University of Chicago Press.

Couldry, N. (2004). Teaching us to fake it: The ritualized norms of television’s “reality” games. In S. Murray & L. Ouellette (Eds.), Reality TV: Remaking television culture. New York: New York University Press, pp. 57-74.

Couldry, N. (2008). Mediatization or mediation? Alternative understandings of the emergent space of digital storytelling. New Media and Society, 10(3), 373-391.

Coupland, N. (2001). Stylization, authenticity and TV news review. Discourse Studies, 3, 413-442.

Cover, R. (2006). Audience inter/active: Interactive media, narrative control and reconceiving audience history. New Media & Society, 8(1), 139-158.

Davison, W. P. (1983). The Third-Person Effect in communication. Public Opinion Quarterly, 47(1), 1-15.

Davison, W. P. (1996). The Third-Person Effect revisited. International Journal of Public Research, 8, 113-119.

Dietram, A. & Tewksbury, D. (2007). Framing, agenda setting, and priming: The evolution of three media effects models. Journal of Communication, 57, 9-20.

Dobkin, B. A. (1992). Tales of terror: Television news and the construction of the terrorist threat. New York: Praeger.

Enli, G. S. (2007). The participatory turn in broadcast television: Institutional, editorial, and textual strategies. Doctoral dissertation. University of Oslo.

Enli, G. S. (2008). Redefining public service broadcasting: Multi-platform participation. Convergence: The International Journal of Research into New Media Technologies, 14(1), 105-120.

Enli, G. S. (2009). Mass communication tapping into participatory culture: Exploring Strictly Come Dancing and Britain’s Got Talent. European Journal of Communication, 24(4), 481-493.

Evans, R. (2008). The sociology of expertise: The distribution of social fluency. Sociology Compass, 2(1), 281-298.

Fairclough, N. (1995). Media discourse. London: Edward Arnold.

Feldman, L. (2007). The news about comedy: Young audiences, The Daily Show, and evolving notions of journalism. Journalism, 8, 406-427.

Feldman, L. & Goldthwaite Young, D. (2008). Late-Night Comedy as a gateway to traditional news: An analysis of time trends in news attention among Late- Night Comedy viewers during the 2004 presidential primaries. Political Communication, 25(4), 401-422.

Glasser, T. L. & Ettema, J. S. (1993). When the facts don’t speak for themselves: A study of the use of irony in daily journalism. Critical Studies in Media Communication, 10(4), 322-338.

Goffman, E. (1990). The presentation of self in everyday life. Harmondsworth: Penguin.

Gray, A. & Bell, E. (2007). History on television: Charisma, narrative and knowledge. European Journal of Cultural Studies, 10(1), 113-133.

Gring-Pemble, L. & Solomon Watson, M. (2003). The rhetorical limits of satire: An analysis of James Finn Garner’s Politically Correct Bedtime Stories. Quarterly Journal of Speech, 89(2), 132-153.

Gripsrud, J. (1998). Television, broadcasting, flow: Key metaphors in TV theory. In C. Geraghty & D. Lusted (Eds.), The television studies book. London: Edward Arnold, pp. 17-32.

Hartley, J. (1999). Uses of television. London and New York: Routledge.

Hartley, J. (2002). Cultural citizenship. Communication, cultural and media studies. London and New York: Routledge, pp. 46-47.

Hjarvard, S. (2008). The mediatization of society: A theory of the media as agents of social and cultural change. Nordicom Review, 29(2), 105-134.

Hjarvard, S. (2009). Soft individualism: Media and the changing social character. In K. Lundby (Ed.), Mediatization: Concept, changes, consequences. New York: Peter Lang, pp. 159-177.

Horton, D. & Wohl, R. (1956). Mass communication and para-social interaction: Observations on intimacy at a distance. Psychiatry, 19(3), 215-229.

Illouz, E. (1999). “That shadowy realm of the interior”: Oprah Winfrey and Hamlet’s Glass. International Journal of Cultural Studies, 2(1), 109-131.

Illouz, E. (2003). Oprah Winfrey and the glamour of misery: An essay on popular culture. New York: Columbia University Press. Jankowski, M. W. (2008).Traditional news media online: An examination of added values. Communications, 25(1), 85-102.

Kitch, C. (2003). Mourning in America: Ritual, redemption, and recovery in news narrative after September 11. Journalism Studies, 4(2), 213-224. Kohn, A. (forthcoming). From a slight smile to scathing sarcasm: Shades of humor in Israeli photojournalism. In D. Zuev & R. Nathansohn (Eds.), Sociology of the visual sphere. London and New York: Routledge.

Levi-Strauss, C. (1955). The structural study of myth. The Journal of American Folklore, 28, 428-444. Levy, M. R. (1979). Watching TV news as para-social interaction. Journal of Broadcasting, 23(1), 69-80.

Liebes, T. (1998). Television’s disaster marathons: A danger for democratic processes? In T. Liebes & J. Curran (Eds.), Media, ritual and identity. London: Routledge, pp. 71-84.

Madianou, M. & Miller, D. (2012). Polymedia: Towards a new theory of digital media in interpersonal communication. International Journal of Cultural Studies. Available at http://ics.sagepub.com/content/ early/2012/08/21/1367877912452486.full.pdf

McCombs, M. (1997). Building consensus: The news media’s agenda-setting roles. Political Communication, 14(4), 433-443.

McCombs, M. (2005). A look at agenda-setting: Past, present and future. Journalism Studies, 6(4), 543-557. McLuhan, M. (1964/1994). Understanding media: The extensions of man. Cambridge: MIT Press.

Meyrowitz, J. (1985). No sense of place: The impact of electronic media on social behavior. Oxford: Oxford University Press.

Montgomery, M. (2006). Broadcast news, the live “two-way” and the case of Andrew Gilligan. Media, Culture & Society, 28, 233-259.

Montgomery, M. (2007). The discourse of broadcast news: A linguistic approach. London: Routledge.

Illouz, E. (1999). “That shadowy realm of the interior”: Oprah Winfrey and Hamlet’s Glass. International Journal of Cultural Studies, 2(1), 109-131.

Illouz, E. (2003). Oprah Winfrey and the glamour of misery: An essay on popular culture. New York: Columbia University Press.

Jankowski, M. W. (2008).Traditional news media online: An examination of added values. Communications, 25(1), 85-102.

Kitch, C. (2003). Mourning in America: Ritual, redemption, and recovery in news narrative after September 11. Journalism Studies, 4(2), 213-224. Kohn, A. (forthcoming). From a slight smile to scathing sarcasm: Shades of humor in Israeli photojournalism. In D. Zuev & R. Nathansohn (Eds.), Sociology of the visual sphere. London and New York: Routledge.

Levi-Strauss, C. (1955). The structural study of myth. The Journal of American Folklore, 28, 428-444.

Levy, M. R. (1979). Watching TV news as para-social interaction. Journal of Broadcasting, 23(1), 69-80.

Liebes, T. (1998). Television’s disaster marathons: A danger for democratic processes? In T. Liebes & J. Curran (Eds.), Media, ritual and identity. London: Routledge, pp. 71-84.

Madianou, M. & Miller, D. (2012). Polymedia: Towards a new theory of digital media in interpersonal communication. International Journal of Cultural Studies. Available at http://ics.sagepub.com/content/ early/2012/08/21/1367877912452486.full.pdf

McCombs, M. (1997). Building consensus: The news media’s agenda-setting roles. Political Communication, 14(4), 433-443.

McCombs, M. (2005). A look at agenda-setting: Past, present and future. Journalism Studies, 6(4), 543-557. McLuhan, M. (1964/1994). Understanding media: The extensions of man. Cambridge: MIT Press.

Meyrowitz, J. (1985). No sense of place: The impact of electronic media on social behavior. Oxford: Oxford University Press.

Montgomery, M. (2006). Broadcast news, the live “two-way” and the case of Andrew Gilligan. Media, Culture & Society, 28, 233-259.

Montgomery, M. (2007). The discourse of broadcast news: A linguistic approach. London: Routledge.

Neiger, M., Zandberg, E., & Meyers, O. (2010). Communicating critique: Towards a conceptualization of journalistic criticism. Communication, Culture and Critique, 3(3), 377-395.

Paul, B., Salwen, M. B., & Dupagne, M. (2000). The Third-Person Effect: A metaanalysis of the perceptual hypothesis. Mass Communication & Society, 3, 57-85.

Prior, M. (2003). Any good news in soft news? The impact of soft news preference on political knowledge. Political Communication, 20, 149-171.

Propp, V. (1928). Morphology of the folk tale. Austin: University of Texas Press.

Roberts, G., Taylor, P. M., & Pronay, N. (2001). The historian, television and television history: A collection. Luton: University of Luton Press.

Roeh, I., Katz, E., Cohen, A. A., & Zelizer, B. (1980). Almost Midnight: Reforming late-night news. Beverly Hills: sage.

Rojek, C. (2001). Celebrity. London: Reaktion Books. Scannell, P. (2000). For-anyone-as-someone structures. Media, Culture & society, 22, 5-24.

Scannell, P. (2001). Authenticity and experience. Discourse Studies, 3, 405- 411.

Silverstone, R. (1994). Television and everyday life. London: Routledge.

Tenenboim-Weinblatt, K. (2009). Jester, fake journalist, or the new Walter Lippmann? Recognition processes of Jon Stewart by the U.S. journalistic community. International Journal of Communication, 3, 416-439.

Thompson, J. B. (1990). Ideology and modern culture: Critical social theory in the era of mass communication. Cambridge: Polity.

Thompson, J. B. (1996). Tradition and self in a mediated world. In P. Heelas, S. Lash, & P. Morris (Eds.), Detraditionalization: Critical reflections on authority and identity. Oxford: Blackwell, pp. 89-108.

Tolson, A. (2001). Being Yourself: The pursuit of authentic celebrity. Discourse Studies, 3, 443-457.

Tolson, A. (2006). News talk. Media talk. Edinburgh: Edinburgh University Press, pp. 57-73.

Turner, G. (2010). Ordinary people and the media: The demotic turn. London: Sage.

Weimann, G. (1994). The theater of terror: Mass media and international terrorism. New York: Longman. Williams, R. (1974). Television: Technology and cultural form. London: Fontana.

Young, D. G. (2004). Late Night Comedy in election 2000: Its influence on candidate trait ratings and the moderating effects of political knowledge and partisanship. Journal of Broadcasting & Electronic Media, 48, 1-22.

Zaller, J. (2003). A New standard of news quality: Burglar alarms for the monitorial citizen. Political Communication, 20(2), 109-130.