מבוא

ב-26 במאי 2000 פרסם מוסף “7 ימים” של “ידיעות אחרונות” תחקיר מאת צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר, ובו דווח כי צוללני שייטת 13 (הקומנדו הימי) והילת”ם (יחידה למשימות תת-מימיות) של חיל הים, שהתאמנו בצלילה בנחל הקישון במשך עשרות שנים, מימי הקמת המדינה ובעיקר מאמצע שנות השישים, נחשפו לחומרים מסרטנים שמזרימים לנחל מפעלי תעשייה באזור. בכתבה צוין שמימי הקישון, הנחל המזוהם בישראל, מכילים ריכוזים קטלניים של חומרים מסרטנים; עוד צוין שעשרות צוללנים לקו בסרטן וש”מומחים שבדקו את הנתונים מצביעים על קשר סיבתי בין הצלילות לסרטן”. בעקבות ההד הציבורי שעורר התחקיר החליט צה”ל לפתוח בחקירה פנימית. הלוחמים שהיו מעורבים במאבק להכרה בפגיעותיהם לא בטחו בחקירת הצבא את עצמו ופנו לבג”ץ בתביעה להוציא את החקירה מאחריות צה”ל. ואכן, כשבוע לאחר הגשת העתירה הורה ראש הממשלה דאז אהוד ברק לרמטכ”ל דאז שאול מופז למנות ועדת חקירה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר. מטרת הוועדה הייתה לבחון את הקשר בין הצלילות בקישון לבין התחלואה בסרטן, וכתב המינוי שלה הסמיך אותה לחקור אם מימי הקישון הכילו או מכילים חומרים מסכני בריאות, מהם הסיכונים הבריאותיים למי ששהה במים, ואם ייתכן קשר סיבתי בין מצב המים לבין תחלואה בסרטן. מלבד שמגר מונו כחברים בוועדה גם ד”ר גדי רנרט, מומחה להיבטים הבריאותיים של זיהום סביבתי, ופרופ’ מאיר וילצ’ק, מומחה להמטולוגיה במכון ויצמן למדע.

מסקנותיה של הוועדה, שפורסמו באפריל 2003, נחלקו בין דעת הרוב — רנרט ווילצ’ק — ובין דעת המיעוט של שמגר. הראשונים טענו כי בבדיקות המדגמיות שערך משרד הביטחון לא הוכח קשר סטטיסטי מובהק בין הצלילות לקישון לבין שכיחות התחלואה בקרב הצוללים. לעומתם קבע השופט שמגר כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הצלילות והאימונים במי הקישון לבין שכיחות המחלה בקרב הלוחמים. ארבעה ימים לאחר פרסום הדוח הסופי הכריז שר הביטחון כי הוא מכיר בלוחמי השייטת שצללו בקישון וחלו בסרטן כנכי צה”ל. למרות קביעת המדענים הביקורת הציבורית הקשה איימה לגרום לצה”ל נזק תדמיתי קשה ואילצה אותו לנקוט פעולות לשמירה ולשיקום של תדמיתו.

חקר “שיקום תדמית” הנו תת-תחום בחקר המשברים התקשורתיים וחקר יחסי ציבור. בנוייט (1995 ,Benoit) הגדיר את שיקום התדמית כפעולות של יחידים או של קבוצות המבקשים לשקם את המוניטין שלהם לאחר שביצעו לכאורה מעשה עוול. רבים מן המחקרים בתחום המשברים הארגוניים ומשברי התדמית מתמקדים בניסיון להסיק מסקנות אופרטיביות אשר יאפשרו לארגונים המבוקרים להתמודד בצורה טובה יותר עם משברים מעין אלו (Fearn-Banks, 2011).

בשונה מכך מאמר זה מבקש להתייחס לפעולות שנוקט הארגון המבוקר כפרמטר אחד בלבד מפרמטרים רבים בניתוח הדינמיקה של התפתחות משברי תדמית. בשונה ממרבית המחקרים בתחום, מושא המחקר העיקרי של המאמר אינו תגובת הארגון המותקף, אלא הסיקור העיתונאי של המשבר והאופן שבוהתרבות העיתונאית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודתם של עיתונאים, מעצבת את סיקור המשבר. מטרת מחקר זה היא אפוא לענות על השאלות הבאות: מדוע כלי התקשורת דיווחו על המשבר כפי שדיווחו? כיצד מעצבים גורמי הערכיות החדשותית את סיקור האירוע? מהן מסגרות הדיווח שלהן זכה סיפור המשבר התדמיתי בתקשורת? כיצד התהליכים הללו קשורים זה בזה? ומה מקומן של התרבות ושל החברה בעיצוב תהליכים אלה?

המאמר מציג בתחילה את התשתית המושגית של המחקר המתמקדת במשברי תדמית, בערכיות חדשותית, במסגור וביחסי חברה-צבא-תקשורת. בהמשך המאמר נבחן סיקור משבר הצלילות בקישון באמצעות שני צירי מחקר משלימים: ציר המחקר האחד בוחן את הבניית הערך החדשותי של המשבר בהשוואה להבניית הערך החדשותי של שתי פרשיות בעלות מאפיינים דומים; הציר האחר בוחן ומנתח את המסגורים המרכזיים שבאמצעותם סוּקר משבר הצלילות בקישון. בסיכום המאמר נידונות התובנות העולות מן המחקר ביחס לקשר שבין ערכיות חדשותית לבין מסגור.

תשתית מושגית

ספנס (1974 ,Spence) מגדיר “תדמית ארגונית” כרושם שיוצר ארגון בתודעת הבאים עמו במגע כדי למקסם את הסטטוס שלו. “ניהול תדמית” מעוצב תוך כדי התאמת המסרים המועברים מן הארגון לקהלים רלוונטיים לו. לכאורה נראה כי הגדרה זאת אינה רלוונטית לארגון צבאי, שתפקידו לנצח במלחמות ולאו דווקא להצטייר כמוסד “נחמד” או כגוף מסחרי המנסה למכור משהו למישהו. ואולם כל מוסד במרחב הציבורי, ובכללו הצבא, מתמודד עם שאלות בדבר עיצוב תדמית, והוא אינו יכול למנוע את היווצרותה. עמדות הציבור ביחס לצבא ישליכו על נכונותו לתקצב את הצבא, לחנך את דור הבנים והבנות להתגייס לשורות הצבא ולתת אמון בבכיריו כשיבקשו להשתלב בעולם האזרחי.

לבל (2005) שולל את האפשרות כי צבא כצה”ל — “צבא העם”, שהגיוס אליו הוא חובה אזרחית — פטור מן הצורך בניהול תדמית. לטענתו, גם ארגונים צבאיים נדרשים למאמצי עיצוב תדמית בלתי פוסקים. באווירה ליברלית ובאקלים אינדיבידואלי נדרשים מאמצים עזים כדי להפוך גוף בעל תרבות ארגונית שמרנית, המספק לחבריו את “הבסיסים הנמוכים” בפירמידת הצרכים המסלאווית, לאטרקטיבי לקהל הרחב. וכך, בעידן הנוכחי הצבא נדרש לנהל את תדמיתו התקשורתית אל מול הציבור הישראלי כולו, ובאופן ספציפי — אל מול קבוצות לחץ, כגון ארגונים של הורים ששכלו את בניהם בתאונות מבצעיות או קבוצות חברתיות (המגזר הדתי-לאומי לאחר ההתנתקות) שהצבא נסמך על כוח האדם שהן “מייצרות”. יתר על כן, ניהול התדמית של הצבא מתאפיין גם בקידום מטרות חברתיות פופולריות — דוגמת שמירה על הסביבה — שאין להן קשר ישיר לפעילות הצבאית. מעבר לכך, התפיסה שכיום הצבא נדרש לנהל את תדמיתו כמו שעושים גורמים מסחריים מקודמת גם בידי הגורמים המסקרים את הצבא, כמו שאפשר ללמוד מדבריו (בהמשך) של דורון גלעזר, עורך מוסף “7 ימים” בזמן פרסום התחקיר על אודות חוזקו של ה”מותג” שייטת 13.

שיקום תדמית, כפי שהוגדר בפתיחה, הוא קטגוריה בתחום חקר המשברים הארגוניים. לי (2005 ,Lee) מגדירה את המשבר הארגוני כ”אירוע בלתי צפוי ולא שגרתי הגורם לאיום משמעותי על הארגון ומחייב [את הארגון] להגיב בצורה שלעתים תפריע לתפקוד הנורמלי” (עמ’ 278). חוקרים המתמקדים בשיקום תדמית ארגונית רואים בזיהוי הסיבות למשבר צעד ראשון והכרחי בדרך להתמודדות עמו (1997 ,Coombs, 1995; Lerbinger). וכך, לפי הסיווגים המוצעים בשדה המחקר, הנזק התדמיתי לצה”ל בעקבות רשלנות פיקודית של בכיר בחיל הים שהורה על הצלילות בקישון בידיעה שהמקום מזוהם, שונה בתכלית מן הנזק התדמיתי לצה”ל בעקבות תחלואת סרטן שנגרמה בעקבות צלילה במקום שאיש לא ראה מראש כמסוכן. אך האם באמת עובר קו ברור המבחין בין המקרים? האם סיבת המשבר וקטלוגה כ”חיצונית” או כ”פנימית” הם אכן עובדה אובייקטיבית? האם לדוגמה אי-אפשר גם במקרה השני להאשים את הצבא בכך שלא בדק את הנחל מלכתחילה ולא היה מודע לסכנה? וכך, נראה כי גם הפעולה הראשונית, והפשוטה כביכול, בהתמודדות עם משברים ובחקר משברים — זיהוי סוג המשבר — אינה חד-משמעית, אלא היא מעוגנת בשאלות פרשניות; זאת בין השאר משום שסיקור האירוע, שבמהלכו העיתונות מאמצת אחד או כמה מן ההסברים למשבר, חשוב לא פחות, ואולי אף יותר, מן המאפיינים העובדתיים של האירוע.

חדשותיות, מסגור וסיקור משברים

ביסודה של העבודה העיתונאית ניצבת הבחירה בין האירועים שיסוקרו בשל ערכם החדשותי המשוער ובין אותם אירועים שלא יסוקרו. לשם כך, בבואנו לנתח את הסיקור התקשורתי של משבר הצלילות בקישון עלינו לברר מהן הסיבות שבגינן סוקר האירוע, מלכתחילה. מאמרם הידוע של גלטונג ורוגה (1965/2003) הצביע על 12 פרמטרים שונים לקביעת ערכיות חדשותית באירועים בין-לאומיים: גודל/עוצמת האירוע; רלוונטיות וקרבה תרבותית; שליליות; משך האירוע; בהירות וחד-משמעות; אירוע לא צפוי; ציפייה תרבותית; המשכיות; אנשי עילית; מוסדות עילית; האנשה; איזון והשלמה. על אף חשיבותה של עבודתם של גלטונג ורוגה היא כמובן אינה חסינה מביקורת: רוזנגרן (Rosengren, 1974) לדוגמה ביקר את מחקרי החדשותיות משום שלדעתו הללו אינם מתייחסים לתכונות האירועים עצמם, כי אם לסיקורם החדשותי. ברפליקציה של המחקר המקורי, שבחנה את הימצאות 12 הפרמטרים בדיווחים חדשותיים בעיתונים בריטיים (& Harcup 2001 ,O’Neill), נמצאה נוכחות ניכרת של חלקם (בהירות, אנשי עילית) מול נוכחות מועטה של אחרים (ציפייה תרבותית, איזון והשלמה). יתר על כן, המחקר העדכני הציע פרמטרים חדשותיים חדשים שלא נכללו במחקר המקורי (חיוביות, קידום כלי התקשורת ועוד). ולבסוף חשוב לציין גם את הביקורת שנמתחה על המחקר המקורי בגין העובדה שאינו מתייחס להקשרים האידאולוגיים של התקבעות נורמות של ערכיות חדשותית (Hall, 1973).

בשלב הראשון של תהליך הייצור העיתונאי ניצבת כאמור ההחלטה להשקיע את משאבי הארגון בסיקור האירוע ובהפיכתו לאייטם חדשותי לפי קריטריונים ידועים ומוסכמים של ערך חדשותי. לפי התפיסות המקצועיות המקובלות, כמו גם לפי ספרות המחקר ומערכי הוראת התקשורת, בהמשך להחלטה זאת ניצבות ההכרעות הקשורות באופן סיקור האירוע ובמסגורו. כך לדוגמה בספר “עיתונאות: איסוף מידע, כתיבה ועריכה” (לימור ומן, 1997), הפרק “זיהוי חדשות או: מה הופך אירוע לחדשותי” מניח, כמשתמע מכותרתו, שאפשר ל”זהות” חדשותיות כתכונה של אירועים במציאות. רק לאחר הדיון בחדשותיות פונה הספר לעיסוק בכתיבה ובעריכה. בדומה לכך, בקורסי “מבוא לתקשורת” העיסוק בחדשותיות קודֵם לדיון במסגור. יתר על כן, לעומת הדיון בחדשותיות, המתמקד ב”מנבאי חדשותיות” (כשהקונוטציה המהותנית העולה מן המושג “ניבוי” ברורה), הדיון במסגור מניח כי התקשורת מַבנה ומפרשת את המציאות החברתית.

ג’יימסון ומודיליאני (1987 ,Gamson & Modigliani) מגדירים “מסגור תקשורתי” כ”ארגון הרעיון או הסיפור המרכזיים באופן שיוצר משמעות לרצף האירועים המתרחשים. המסגרת מציעה את מהות המחלוקת ומהות העניין” (עמ’ 143). המסגור יכול להתבצע בכוונה ובידיעה של המוען, ואולם המסגור יכול להיות גם בלתי מודע בעבורו (1989 ,Gamson). מעבר לכך, מסגרות הסיקור משמשות כשגרת עבודה המאפשרת לעיתונאים לזהות ולסווג מידע בקלות, או כפי שכתב גיטלין (1980 ,Gitlin): “מסגרות תקשורתיות, ברובן כאלו שאינן נאמרות או מודעות, מארגנות את העולם הן בעבור העיתונאים המדווחים […] הן בעבורנו, הנסמכים על דיווחיהם” (עמ’ 7).

תאוריית המסגור מתייחסת אפוא לשלושה גורמים: למוענים ולדרך שבה הם מעצבים את הטקסט; לטקסט עצמו ולדרך שבה הוא מאורגן; ולנמענים המפרשים את הטקסט. ואולם אנטמן (Entman, 1993) עמד על גורם רביעי, התרבות, אשר לפי הגדרתו מהווה מערכת אמפירית, ניתנת להצגה, של מסגרות נפוצות המוצגות בשיח ובחשיבה של רוב האנשים בקולקטיב החברתי הרלוונטי למסגור. לדידו, פעולת המסגור עשויה לכלול עד ארבע פונקציות: (א) הגדרת בעיה הננקטת בדרך כלל על סמך ערכים תרבותיים משותפים; (ב) אבחון הסיבות, קרי זיהוי הכוחות היוצרים את הבעיה; (ג) שיפוט מוסרי, קרי הערכת סוכני הסיבה והשפעתם; (ד) הצעת פתרון. וכך, משברי תדמית מתרחשים בשני ממדים בלתי ניתנים להפרדה: האירועים כפי שהתרחשו במציאות והאופן שבו הם מתווכים, מתפרשים וממוסגרים בידי הגורמים המעורבים במשבר ובידי העיתונאים המסקרים את המשבר. ההתמקדות בתאוריות מסגור מדגישה את מרכזיותו של הממד השני בניתוח משברים ארגוניים.

לסיכום, הנחות היסוד העיתונאיות-מקצועיות והמחקריות מציירות תרשים זרימה ברור, הבא לידי ביטוי גם במבנה מאמר זה (אך לא בתובנות שהוא מציע): בעולם “שבחוץ” מתרחשים אין-ספור אירועים =< הכתבים והעורכים בוררים את אותם אירועים שיש להם ערך חדשותי מובהק/גבוה =< האירועים שנבחרו לסיקור ממוסגרים כאייטמים חדשותיים אל תוך תבניות המעניקות להן הקשר ומשמעות. מֵעבר לתיאור מערך הייצור החדשותי הלינארי, הכתיבה המחקרית והוראת התקשורת נוטות לאפיין את המסגור כפעולה פרשנית במובהק, ולעומת זאת הערכיות החדשותית מוצגת, במוצהר או במובלע, כתמהיל של תכונות אובייקטיביות המאפיינות את האירועים המתרחשים בעולם “שבחוץ” (Scheufele, 2006, p.68). לשון אחר, החדשותיות היא מאפיין של האירוע, ואילו המסגור הוא מאפיין של סיקור האירוע.

יחסי חברה-צבא-תקשורת בישראל

בחברות דמוקרטיות יחסי הגומלין בין הצבא ובין התקשורת מבוססים עקרונית על משולש אינטרסים: נגישות למידע, צנזורה ואפשרות דיווח בזמן אמת משדה הקרב. לעומת התקשורת, המבקשת להשיג גישה למידע ולפרסם אותו, הצבא מעוניין לשלוט במידע ובגישה אליו; לעומת התקשורת, המבקשת להיות משוחררת מצנזורה, הצבא מבקש לאכוף אותה; ולבסוף, לעומת התקשורת, המבקשת לדווח בזמן אמת משדה הקרב, הצבא מעוניין לשלוט בדיווחים אלו (נוסק ולימור, 2005). ואולם במציאות, היחסים שבין הצבא ובין התקשורת, ובוודאי במקרה הישראלי, מורכבים ודינמיים יותר מכך. לדוגמה, עיתונאי הזרם המרכזי בעשורים הראשונים לקיום המדינה תפסו את עבודתם העיתונאית כחלק בלתי נפרד מהגשמתו של החזון הציוני. משום כך במקרים רבים הייתה מדיניות פרסום המידע של העיתונים, בעיקר בענייני ביטחון, מרוסנת ביותר מתוך היענות של כלי התקשורת לדרישות הממסד הביטחוני (2005 ,Meyers). בעשורים הבאים, ובעיקר בעקבות השבר של הפתעת מלחמת יום כיפור, הפך הסיקור הביטחוני לביקורתי יותר מתוך נכונותם ההולכת וגדלה של העיתונאים להיאבק על זכותם לפרסם מידע ביטחוני ולבקר את החלטות הממסד הביטחוני.

תמונת מערכת היחסים שבין חברה, צבא ותקשורת בשני העשורים האחרונים מורכבת ופתוחה לפרשנויות מתחרות. פרי (1999) טוען כי היחסים בין החברה הישראלית ובין צה”ל הגיעו במהלך שנות התשעים למצב משברי ברמת חומרה שלא הייתה כמותה קודם לכן. לדידו, המשבר בא לידי ביטוי בשלושה תחומים: (א) משבר פנימי בתוך הצבא, שהיה תוצאה של הכישלון במאבק באינתיפאדה הראשונה; (ב) משבר ביחסים בין הפיקוד הבכיר ובין הדרג המדיני שמעליו, שגם הוא נבע לטענת פרי ממציאות הכיבוש; (ג) משבר ביחסים בין הצבא ובין החברה הישראלית, הנעוץ בשינויים דמוגרפיים מואצים ובהתמוטטות המטה-נרטיב הביטחוני. עיון בסקירתו של פרי מלמד כי חשיפתה של פרשת השייטת בשנת 2000 התרחשה לאחר שבשנת 1997 סבלה מערכת הביטחון מריבוי תאונות, מכישלונות ומליקויים. בתקופה זאת גם גברה הרגישות הציבורית לנפגעים בקרב חיילי צה”ל, וביטוי לכך היה בשיטות לחימה מבצעיות ששמו להן כמטרה ראשונה צמצום מרבי של פגיעה בחיי הלוחמים.

בהקשר זה דורון ולבל (2005) מתארים את אמצע-סוף שנות התשעים כמאופיינות בפעילות אינטנסיבית של קבוצות חיצוניות שהתריעו על הסכנות הנשקפות לצה”ל בגלל מדיניות חסיון המידע בדבר כישלונות פנימיים. וכך באותה תקופה, הורים שכולים שאיבדו את בניהם בתאונות אימונים ובתאונות מבצעיות החלו לדרוש מן הצבא להכיר בטעויותיו. משבר הצלילות בקישון — שתחילתו בשנת 2000 — מתרחש אפוא ברקע מה שנראה כחוסר אמון הולך וגובר בפיקוד הבכיר של צה”ל, עד כדי כך שלראשונה חקירת התאונות המבצעיות מופקעת מידי הצבא. על מקומה של התקשורת בשיקוף ובעיצוב של שינויים בתפיסת הצבא בתרבות הישראלית בעשורים אלה אפשר ללמוד מדברים שאמרה העיתונאית ענת טל-שיר, שחשפה את פרשת השייטת במשותף עם צדוק יחזקאלי, בריאיון שקיימנו עמה:

אם הוא [התחקיר] היה בשנות השמונים או בשנות השבעים הוא לא היה מתקיים. הוא לא היה נולד. אף אחד לא היה מעיז לצאת נגד השייטת
ונגד המפקדים שלה ונגד ההחלטות הסודיות שלה […] אף אחד לא היה מעיז. לא הייתה תרבות. משהו נפתח, משהו נסדק. אנחנו מדברים על 2000 — התקשורת אחרת, העולם אחר, הגבולות יותר גמישים, יותר פתוחים, חיילים מדברים על השירות בלבנון, ובשטחים ולא קורה כלום, והכול בסדר — זאת אומרת משהו נפתח […] ההילה שבמידה מסוימת אופפת את היחידות האלה, היא קצת מתפוגגות, אנחנו פחות מעריצים

במקביל, פרשנויות אחרות מתארות את משולש היחסים בין החברה ובין הצבא ובין התקשורת במהלך שני העשורים האחרונים באופן דיכוטומי פחות. כך לדוגמה, נוסק ולימור (2005) כותבים כי החל בספטמבר 2000 התאפיינו היחסים בין התקשורת ובין הצבא בפתיחות מצד הצבא כלפי התקשורת וביחס משולב מצד התקשורת כלפי הצבא, יחס שכלל ביקורת נגד הצבא לצד התגייסות ושיתוף פעולה עמו: הצבא התיר, לראשונה, לפרסם מידע על אודות נושאים שהיו בעבר טאבו מוחלט, כגון שמות ומספרים של יחידות צבאיות סודיות, ואף אימץ מדיניות ביזור שבמסגרתה הותר לקצינים רבים להתראיין בתקשורת. מן העבֶר התקשורתי, היחס המשולב מודגם במחקר שהתמקד בסיקור מלחמת לבנון השנייה (2006) בעיתונות הישראלית וחשף את הדואליות העכשווית בתחום הסיקור הביטחוני: אמנם במהלך המלחמה מתחה התקשורת הישראלית ביקורת קולנית על מנהיגים ועל מפקדים, אלא שברוב המכריע של המקרים הביקורת שנמתחה הייתה “ביקורת מאשרת”, שלא ערערה על תפיסות היסוד של הממסד או על עצם היציאה למלחמה. כך לדוגמה, רבות מן הביקורות העיתונאיות עסקו בכישלון ההסברה הישראלית בחו”ל ובחוסר ההצלחה של הממשלה להגן על החלטותיה (המוצדקות) בזירת התקשורת הבין-לאומית (2010 ,Neiger, Zandberg & Meyers).

וכך, בעוד שהביקורת הציבורית והתקשורתית נגד הממסד הביטחוני הלכה וגברה בשני העשורים האחרונים, הצבא נותר על מכונו כמסמל המובהק ביותר של הזהות היהודית-ישראלית, והשירות הצבאי עודנו נתפס ככרטיס כניסה הכרחי לזרם המרכזי של החברה הישראלית. חוקרים שונים ניסו ליישב את הסתירה לכאורה שבין שני המופעים הללו. כך לדוגמה מחקרו של ליביו (Livio, 2011), שהראה כי בקרב ישראלים יהודיים שהשתתפו בקבוצות מיקוד שעסקו ביחסי חברה-צבא נוצרה הבחנה בין ההתייחסות ל”צה”ל הקטן”, היומיומי, שרבים מהם חוו אותו אישית, על שלל מעלותיו ומגרעותיו, ובין “צה”ל הגדול”, האידאלי והמופשט, המבטיח את קיומה של המדינה היהודית (עמ’ 426-423). הבחנה זאת מסייעת להבין את התהודה הגדולה שלה זכה משבר הצלילות בקישון, ויותר מכך — את הזעזוע שעוררה החשיפה: הטענה כי חייהם של חיילי העילית של השייטת סוכנו לריק שחקה את הפער הדיסקורסיבי שבין “צה”ל הגדול” והאידאלי ובין “צה”ל הקטן” והרשלני במפגיע.

מערך המחקר

מחקר זה בוחן את האופן שבו העיתונות הישראלית, על תפיסות העולם שלה ועל מגבלותיה, סיקרה ומסגרה את משבר הצלילות בקישון. הסיקור התקשורתי של “פרשת הקישון” נותח בשיטת חקר מקרה (case study), שהיא תהליך למידה של יחידה מסוימת — אדם, ארגון, קהילה או אירוע קריטי (1990 ,Patton) — הנפוצה בין היתר בחקר משברים (2011 ,Fearn-Banks). לפי גישה זו, מחקר זה מבקש לאסוף מידע על אודות החשיבה והפעולות היומיומיות של בני האדם ב”מקרה” הנחקר, על אודות האופן שבו נוצרת המודעות העצמית והחברתית של הנחקרים וכן על אודות האופן שבו הנחקרים מקיימים את אותן פרשנויות הקרויות “מבנים חברתיים”.

במהלך העבודה ביקשנו לברר תחילה כיצד הובנה הערך החדשותי של משבר הצלילות בקישון. בחינה זאת התבצעה באמצעות השוואה תמציתית בין האופן שבו הובנה הערך החדשותי של משבר הצלילות בקישון ובין האופן שבו הובנה הערך החדשותי של שתי פרשות בעלות קווי דמיון משותפים (בהמשך). האופרציונליזציה של ההשוואה התבצעה באמצעות בחינה השוואתית של רכיבים רלוונטיים להשוואה ובקטגוריות הקלסיות של קביעת ערך חדשותי, כפי שהציעו גלטונג ורוגה (1965/2003).

בהמשך ביקשנו לבדוק את מסגור משבר הצלילות בקישון. עשינו זאת באמצעות ניתוח של סיקור המשבר בשני עיתונים יומיים: “ידיעות אחרונות”, כלי התקשורת שחשף את הפרשה והעיתון הנפוץ ביותר בישראל בזמן הבדיקה, ו”הארץ”, המייצג את עיתונות העילית בישראל. סיקור הפרשה נבחן החל בפרסומה בשנת 2000 ועד לסיומה הרשמי, לפחות לכאורה, באפריל 2003, כאשר שר הביטחון הכיר בלוחמים שנפגעו כנכי צה”ל ובנפטרים כחללי צה”ל. בסך הכול נבחן סיקור הפרשה באמצעות 88 ידיעות ומאמרי הפרשנות שעסקו במשבר הצלילות בקישון שהתפרסמו בארבע נקודות זמן קריטיות: (א) מאי-אוגוסט 2000: הפרסום הראשון של הפרשה, תגובת צה”ל, עתירת הצוללנים לבג”ץ והקמת ועדת החקירה; (ב) יולי 2001: פרסום דוח ראשוני וקבלתו על ידי הממשלה; (ג) נובמבר 2002: פרסום ממצאי הביניים; (ד) אפריל 2003: הכרת שר הביטחון בלוחמים כנכי צה”ל.

במהלך הניתוח שמנו דגש בכותרות הכתבות והמאמרים, בכותרות המשנה ובקטעים מודגשים (leads), המבליטים תת-נושאים הקשורים לידיעות. בנוסף לכך, מכיוון שמדובר בניתוח ידיעות שמרביתן חדשותיות, הקדשנו תשומת לב מיוחדת לחלקים הפותחים של הידיעות, בהתייחס למבנה הפירמידה ההפוכה (1998 ,Bell). ניתוח הטקסטים התבצע על סמך ארבע תמות מנחות: הדמויות המרכזיות: מי הם ה”שחקנים” העומדים במוקד הטקסטים העיתונאיים? על מי מוטלת האחריות/האשמה? הדוברים: מי הם הקולות הנשמעים בטקסטים? כיצד מעצבת הבחירה בהם את משמעות הסיפור? אירועים מרכזיים: מה הן נקודות המפתח שבעזרתן מסופר הסיפור? מאפיינים תרבותיים בסיקור הפרשה: מה הם המוטיבים והסמלים המופיעים בטקסטים? כיצד הם מתכתבים עם הפרשה ומַבנים את משמעותה?

כדי לאפשר טריאנגולציה בתהליך הניתוח (197-243 .Lindlof, 2002, pp) ערכנו, בנוסף לניתוח הטקסטואלי, גם ראיונות עם אנשים שהיו מעורבים בפרסום שתיים מן הפרשות שנדונו במאמר: ענת טל-שיר, כתבת מוסף “7 ימים”; דורון גלעזר, שערך את המוסף באותה תקופה והיה גם העורך הראשי של “עובדה” בזמן פרסום תחקיר האנתרקס, שעליו נרחיב בהמשך; יובל תמיר, קצין מילואים שהיה ממנהיגי המאבק של צוללני הקישון; ועומרי אסנהיים, תחקירן “עובדה” שחשף את פרשת האנתרקס. לאחר כתיבתה של טיוטת המאמר ביקשנו את תגובות המרואיינים שצוטטו, ככלי לתיקוף הממצאים באמצעות.
(member-checking( Lincoln & Guba, 1985, pp. 314-316.

סיקור משברים וערך חדשותי: בחינה השוואתית

משבר הצלילות בקישון נתפס כבעל ערך חדשותי גבוה. אפשר לבסס קביעה זו על סמך הסיקור הנרחב של המשבר ב”ידיעות אחרונות”, כמו גם בכלי תקשורת מתחרים, כפי שיודגם להלן. יחד עם זאת, הקביעה כי משבר מסוים הנו בעל ערך חדשותי משום שהוא אכן סוקר בכלי התקשורת מהווה טיעון טאוטולוגי. כלומר כדי להבין כיצד אירוע הופך למשבר המסוקר בתקשורת יש להבין את האופן שבו הגורמים השותפים בהבניית האירוע ומשמעותו — העיתונאים, המבקרים, המבוקרים והתרבות בכללה — מקנים לו ערך חדשותי. כדי להבהיר את הדינמיקה הזאת ביקשנו לערוך השוואה ממוקדת בין האופן שבו הובנה הערך החדשותי של משבר השייטת ובין האופן שבו הובנה הערך החדשותי של שתי פרשות בעלות קווי דמיון משותפים: פרשת דייגי הקישון ופרשת האנתרקס. כאמור, האופרציונליזציה של ההשוואה התבצעה באמצעות בחינה השוואתית של רכיבים רלוונטיים להשוואה ובקטגוריות הקלסיות של קביעת ערך חדשותי.

הפרשה הראשונה היא טענותיהם של דייגים שעבדו בנחל הקישון במשך שנים ארוכות בדבר קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה למימי הנחל המזוהמים ובין מחלת הסרטן ומחלות אחרות שנתגלו בקרבם; הדייגים עתרו פעמים רבות נגד המפעלים שזיהמו את הקישון. הפרשה השנייה היא תחקיר האנתרקס שפורסם לראשונה בשנת 2007 בתכנית “עובדה”: בתחקיר נחשף כי החל בשנת 1999 השתתפו כ-800 לוחמים ביחידות מובחרות של צה”ל בניסוי רפואי שנערך ביוזמת משרד הביטחון כדי לפתח חיסון נגד חיידק האנתרקס; בשל סודיותו של הניסוי נאסר על החיילים שנטלו בו חלק לספר עליו לבני משפחותיהם, וזאת גם לאחר שחלקם חלו במחלות שונות, חלקן חשוכות מרפא. מן התחקיר עלה כי אחדים מן הלוחמים פיתחו גידולים עוריים בלתי מוסברים או דלקות קשות בריאות, ואחרים סבלו מהתקפי מיגרנה, מברונכיט או מתסמיני אפילפסיה. בתחקיר נטען כי למרות מקרי תחלואה אלה ועל אף הקשר האפשרי בינם ובין הניסוי הסודי, משרד הביטחון וצה”ל התנערו מן האחריות להגיש לחיילים טיפול רפואי במסגרת הצבא, ושלחו חלק מהם לקבל טיפול במרפאות אזרחיות.

תחקיר האנתרקס שודר בתכנית “עובדה” במאי 2007. בבדיקה שערכנו בדצמבר 2008, מועד קיום הריאיון עם תחקירן התכנית וחושף הפרשה עמרי אסנהיים, מצאנו כי שלושת העיתונים הגדולים בישראל באותה תקופה — “ידיעות אחרונות”, “מעריב” ו”הארץ” — פרסמו יחד פחות מעשר כתבות ומאמרים שעסקו בפרשת האנתרקס. סיקור דייגי הקישון החל לאחר פרסום התחקיר על אודות הצלילות בקישון ואגב התייחסות אליו: הכתבה הראשונה שעסקה בנושא התפרסמה ב”ידיעות אחרונות” (27.6.2000) כמסגרת משנית בעמוד שעסק ברובו בהתפתחויות בפרשת הצלילות בקישון. לאורך הזמן שבו נחקר סיקור משבר הצלילות בקישון פורסמו ב”ידיעות אחרונות” וב”הארץ” בסך הכול שמונה דיווחים שעסקו בדייגי הקישון שחלו בסרטן.

כאמור, הסיקור ההשוואתי מבקש לנוע מן הסוף אל ההתחלה. “מבחן התוצאה” התקשורתי מראה שונות בולטת בסיקור שלוש הפרשות: לעומת פרשת הצלילות בקישון, שזכתה לסיקור מקיף ב”ידיעות אחרונות” ובכלי תקשורת אחרים, פרשת הדייגים (בן עטר ובן אשר, 2012) ותחקיר האנתרקס לא הפכו למשברים תקשורתיים בסדר גודל דומה. היות שכך, הבחינה ההשוואתית המתומצתת להלן, המתמקדת בפרמטרים המרכזיים העשויים לסייע בהבנת השוני בהיקף ובדפוסים של הסיקור, מבקשת לברר את הסיבות להבדלים הללו.

גודל האירוע/עוצמתו: במונחים “גודל” ו”עוצמה” נבקש לבחון את הבניית הערך החדשותי של הפרשות בהקשר של מספרי הנפגעים ושל חומרת הפגיעה. משבר הצלילות בקישון נוגע בעשרות, ואולי אף במאות, לוחמי חיל הים שצללו לאורך השנים בקישון. מנגד, קבוצת דייגי הקישון כוללת כחמישים דייגים חולי בסרטן. כ-800 חיילים השתתפו בניסוי למציאת החיסון נגד האנתרקס, ועד לכתיבת שורות אלה נטען בתקשורת כי ייתכן שיש קשר בין הניסוי ובין מותו של חייל אחד שהשתתף בו.

בהקשר של עוצמת האירועים מעניין לבחון את ממדי ההבניה העיתונאית של העוצמה המספרית שלהם. בעת פרסום התחקיר המקורי ב”7 ימים” נטען כי עשרות לוחמים חלו בסרטן בעקבות הצלילות בקישון. מאוחר יותר, בעת שוועדת החקירה התכנסה לישיבתה הראשונה, בחר “ידיעות אחרונות” להבליט את המספר המשוער — 750 — והגדול בהרבה של כלל הצוללים בקישון. מכאן ואילך הִרבה העיתון להתייחס למאות הצוללים ולאו דווקא לעשרות החולים. על הבחירה של התקשורת להבנות את הסיקור כך שיעמוד בקריטריון גודל האירוע ועוצמתו אפשר ללמוד מדבריו של גלעזר, עורך “7 ימים” בזמן פרסום התחקיר, אשר מספר בריאיון עמו כי כמעט לא ערך שינויים בטקסט המקורי, פרט לאופן הצגתו של היקף התופעה:

היו להם [יחזקאלי וטל-שיר] בסך הכול 11 או 12 מקרים, ובשער כתבתי עשרות. באה אליי טל-שיר זועמת ואמרה: “תגיד לי, מה זה עשרות? אתה משוגע?! איזה עשרות?”. אמרתי לה: “אם בחודש עבודה הגעתם ל-11, יש 80. אני מודיע לך מניסיון — אם הגענו ל-11, יש 80”. חוץ מזה אמרתי לה: “11 זה כבר עשרות”. הימרתי. זה היה הימור. כלומר הערכתי שיהיה הרבה יותר, ולכן הרשיתי לעצמי להמר.

רלוונטיות וקרבה תרבותית: מקומו המרכזי של הצבא בתרבות הישראלית והעובדה כי ישראלים רבים שירתו ומשרתים בצבא מדגישים את ערכם החדשותי של משברי השייטת והאנתרקס. מנגד, סיפורם של דייגי הקישון רחוק מבחינה תרבותית ממרבית הקוראים, שסביר להניח שמעולם לא עסקו בדיג למחייתם.

שליליות: שלושת המשברים הם כמובן אירועים שליליים מובהקים. בשני המקרים הנוגעים לקישון ההיבט השלילי המרכזי נוגע לטענות בדבר הפגיעה בבריאות הקרבנות: הצוללנים והדייגים. כמו כן בשני המקרים מופנית אצבע מאשימה כלפי המפעלים שזיהמו את מימי הקישון. ההבדל המובהק בין שני משברי הקישון נוגע לתפקיד הצבא ביצירת המשבר: במשבר הצלילות בקישון מדובר במפקדים ששלחו את פקודיהם לצלול במקום אשר סיכן את בריאותם; ההיבט השלילי המרכזי במשבר האנתרקס נוגע כמובן לפגיעה בבריאות החיילים, אלא שגם כאן מה שמעצים את ההדהוד השלילי של הפרשה, בהקשר התרבותי הישראלי, הם מעורבותו של הפיקוד הצה”לי ביצירת המשבר, ובהמשך — הטענות נגד התנערותו מאחריות והגשת טיפול לקוי בחיילים שנפגעו.

אנשי עילית: לוחמי השייטת והילת”ם נחשבים ללוחמי עילית, וכך הם גם מוסגרו בדיווח העיתונאי, כפי שיודגם בהמשך. גם החיילים שהשתתפו בניסוי האנתרקס תוארו כ”חיילים מיחידות מובחרות”, ואולם הסיקור התקשורתי לא התמקד לרוב בשיוך ליחידות צבאיות ספציפיות. חשוב מכך: לעומת החיילים מתחקיר האנתרקס שלקחו חלק פסיבי במחקר רפואי, הצוללים בקישון עשו זאת בעת שהתאמנו לצורך ביצוע משימותיהם. נתון זה אפשר לקשור בקלות בין שירותם הצבאי הנחשב ובין המחדל המדווח. לעומת החיילים, דייגי הקישון הם אזרחים העובדים בעבודת כפיים שאין לה סטטוס מקצועי נחשב. בהקשר זה בן עטר ובן אשר (2012) קובעות כי הנרטיב שסיפרו הצוללנים התקבל אצל העיתונאים כחלק אינטגרלי מן הנרטיב הלאומי ההגמוני, ואילו ניסיונם של הדייגים להתחבר לנרטיב הלאומי או לנרטיב האקולוגי הוצג בתקשורת באופן שלילי.

מוסדות עילית: מעבר למעמד המרכזי של צה”ל בחברה הישראלית, הסיקור העיתונאי של משבר הקישון התמקד ספציפית בשייטת 13; הנה דבריו של גלעזר:

השייטת זה עדיין דבר מאוד קדוש. המילים “סרטן בשייטת” הן מילים מנצחות, והיה פה עניין תדמיתי, גם בשייטת. ככל שהמותג היה יותר חזק, אז חילול שם המותג הזה […] עובדה שהכריחו [את הלוחמים] לצלול בתוך הביוב הזה וניצלו את ההרואיות שלהם. זה כבר דבר שעם ישראל לא היה מסוגל להתמודד אתו.

לעומת זאת כאמור, שייכותם של החיילים מתחקיר האנתרקס ל”יחידות מובחרות” שאינן מזוהות, אינו קשור לניסוי עצמו. הדייגים כאמור אינם משתייכים למוסד עילית, ומי שאשמים בזיהום הקישון לא תוארו בדיווח העיתונאי כמוסדות עילית.

האנשה: משבר הצלילות בקישון סוקר כ”סיפור אנושי” באמצעות תיאורים רבים ומפורטים של האופן שבו החיילים החולים נאבקו במחלת הסרטן, עד לפטירתם בחלק מן המקרים. התיעוד המתמשך של הפרשה הסתייע, בין השאר, בזכות שיתוף הפעולה ההדוק בין הלוחמים ובין העיתונאים שפרסמו את התחקיר. משבר האנתרקס הוליד גם הוא טרגדיות אנושיות שאפשרו הזדהות של הצופים עם החיילים שהשתתפו בניסוי.

ואולם שאלות בדבר ערכיות חדשותית — במקרה הזה, מרכזיות הרכיב האנושי בדיווח — לעולם אינן עומדות בפני עצמן. חדשותיות אינה תכונה ה”קיימת” באירוע באופן מהותני. הערך החדשותי של דיווח עיתונאי אינו תלוי רק בעובדות האמפיריות המוסכמות של האירוע (מקום התרחשות, מספר הנפגעים וכדומה) אלא גם ביכולת של הארגון העיתונאי להבנות את הערך החדשותי של האירוע אגב הסתמכות על הפרמטרים המקצועיים המקובלים. וכך, יכולתה של “עובדה” להאניש את תחקיר האנתרקס הוגבלה בשל חוסר ההסכמה של המרואיינים להיחשף בתכנית, כמו שציין עמרי אסנהיים: “אצלי היו צלליות. אצלי האנשים לא רצו להיחשף עד הסוף. עכשיו הם כבר מוכנים, אבל אז הם לא רצו, אז אין לך […] קשה לך להזדהות עם בן אדם כזה”.

סיקור פרשת דייגי הקישון חושף פן הבנייתי נוסף של הערכיות החדשותית: סביר להניח כי הדייגים היו מוכנים לשטוח את סיפוריהם האישיים בכלי התקשורת הארציים — בגלוי או בעילום שם — כדי שיוכלו לקדם את מאבקם.

אולם מבחן התוצאה מלמד שכלי התקשורת הארציים לא העניקו להם את הבמה. וכך הפך הסיפור למעין נבואה המגשימה את עצמה: מכיוון שסיפור הדייגים בקישון נתפס מלכתחילה כפחות חדשותי, הוא לא הואנש, ומכיוון שהפן האנושי שלו לא הודגש, הוא נתפס כבעל על ערך חדשותי פחות.

בהירות וחד-משמעות: פרמטר זה חושף שוב ובמובהק את הממד ההבנייתי שבקביעת הערך החדשותי. לא במקרה עמדו הבהירות וחד-המשמעות בראש טבלת הפרמטרים שאיתרו הרקפ ואוניל (Harcup & O’Neill, 2001) ברפליקציה שלהם למחקר של גלטונג ורוגה (1965/2003): העולם, כפי שאנו חווים אותו, אינו בהיר ומובן מאליו. לעומת זאת, הנורמות העיתונאיות-המקצועיות קובעות כי תפקידם של העיתונאים הוא להפוך את ההתרחשויות ש”בעולם האמתי” לבהירות, למובָנות ולחד-משמעיות. זאת גם הסיבה ל”רומן” המתמשך של העיתונות עם סיקור משחקי ספורט ועם מערכות בחירות: בתום המשחק, כמו גם בתום ספירת הקולות, (כמעט תמיד) ברור מי המנצח ומי המפסיד.

היות שכך, כלי התקשורת שסיקרו את שלושת המשברים ניסו להציג אותם באופן בהיר וחד-משמעי. במקרה של דייגי הקישון הוצגו הדייגים במובהק כקרבנות, אלא שזהות המקרבנים לא הייתה חד-משמעית: העיתונאים שסיקרו את הפרשה לא הצביעו על גורם אחד וחד-משמעי האחראי לתחלואה, כפי שאפשר לראות מכותרת “הארץ”, “דייגי הקישון שחלו בסרטן תובעים את המפעלים המזהמים ואת המדינה” (15.6.2001), המפנה אצבע מאשימה כלפי שני גורמים שונים. כפי שיראה הניתוח שיוצג בפרק המסגור, כלי התקשורת שסיקרו את משבר הצלילות בקישון חתרו להציג את הסיפור באופן הבהיר והחד-משמעי ביותר: הצוללנים הוצגו כקרבנות, ואילו הצבא — ולא המפעלים שזיהמו את הנחל מלכתחילה — הוצג במובהק כמקרבן. מעבר לכך וכפי שיודגם בהמשך, מרבית הדיווחים העיתונאיים דחו את הניסיון לטעון כי הקשר בין הצלילות ובין התחלואה לא הוכח במובהק.

בהקשר זה של הדיון בשאיפה העיתונאית ליצור סיקור בהיר וחד-משמעי חיוני להדגיש כי האופן שבו משברים תקשורתיים מתפרשים ומתפתחים תלוי ביחסי הגומלין שבין הגורמים הפוגעים (בעיקר כשמדובר במשבר שמקורו פעילות אנושית), בין הגורמים הנפגעים ובין כלי התקשורת המסקרים. בהקשר זה שאלות בדבר בהירות וחד-משמעות מעוגנות במובהק בדרך שבה הגורם המוצג כאחראי למשבר מגיב להאשמות נגדו. בהתייחס לפרשת הקישון אימץ צה”ל אסטרטגיה של Benoit, 1995( corrective action) כשלא ניסה להצדיק את עצם שליחת הצוללים אל מימי הקישון, כשהכיר באחריותו כמקרבן (גם אם בסופו של דבר אחריות זאת לא הוכחה באופן מדעי), וכשקיבל על עצמו את האחריות לטיפול בחיילים שנפגעו.² תגובה זאת של הצבא ביססה את הערך החדשותי של משבר הצלילות בקישון כסיפור עיתונאי בהיר וחד-משמעי.

בנקודה זאת מציג תחקיר האנתרקס תמונה מורכבת יותר בכל הנוגע לפרמטר הבהירות: לאחר שידור התחקיר רואיין באולפן “עובדה” קצין רפואה ראשי, שדחה את הטענות שלא נערך מעקב מקיף דיו אחרי משתתפי הניסוי וסירב להתנצל על עצם קיום הניסוי או על הפגיעה בחיילים. “הניסוי מאפשר לנו לישון בשקט”, קבע הקצין הבכיר, “הניסוי בוצע על ידי טובי המדענים, וסך התופעות לא חרג מהמצופה”. במושגי תאוריית ה-apologia, אסטרטגיה רטורית זאת מומשגת כפעולה של Ware & Linkugel, 1973( transcendence): בתגובתו ביקש הקצין מן הצופים ל”התעלות” מעל לפגיעה הספציפית במשתתפים בניסוי ולבחון את “התמונה הגדולה” של ההישג העקרוני. קו זה אפיין את עמדת מערכת הביטחון: היא הכירה באחריותה לטיפול בחיילים שנפגעו, אך עמדה על כך שמדובר בניסוי חיוני, כדברי תא”ל במיל’ גיורא מרטינוביץ’, שהיה קצין רפואה ראשי בזמן הניסוי:

מעל ישראל מרחף איום של נשק בלתי קונבנציונלי המוני. זאת הסיבה לניסוי. נקבע שהחיסון ייבדק על חיילי חובה וחיילי קבע בצה”ל משני טעמים: ראשית, האיפול והסודיות הגבוהים שנדרשו בעת ההיא, ושנית, ההכרח לבצע מעקב צמוד ולאורך זמן אחרי המשתתפים בו, בעיקר למען בטיחותם […] לרשות אזרחי ישראל עומדת כיום מעטפת הגנה אסטרטגית חשובה במקרה של התקפה ביולוגית (ידיעות אחרונות, 28.5.2007).

לטענתנו, לאסטרטגיות הרטוריות שבחרו נציגי צה”ל בשני המקרים הייתה השפעה מכריעה על הבניית הערך החדשותי של התחקירים: לעומת שליחת הצוללנים לנחל מזוהם, שהוצגה כהתרשלות חסרת תכלית שאינה תורמת לביטחון המדינה, עמדת צה”ל בעניין ניסוי האנתרקס הקשתה מאוד את הצגתו כסיפור חד-משמעי. עמדה נחרצת זאת הפכה את הסיפור העיתונאי לסיפור לא בהיר: סיפור מורכב יותר וקשה יותר לסיקור, לפי אמות המידה המקצועיות המקובלות. המשכיות: לפי פרמטר זה, במידה שאירוע כלשהו מצליח לעבור את הסף הנדרש כדי להפוך לאייטם חדשותי בפעם הראשונה, יש לו סיכויים גדולים להיתפס כ”חדשותי” גם בהמשך. בהקשר זה, המעורבות הממסדית בטיפול במשברים סייעה לשמר את הרגשת ההמשכיות החדשותית בנוגע לשלושת המשברים, כששלוש הפרשות נדונו בבתי המשפט. מעבר לכך, אסטרטגיית ה-corrective action, שנקט צה”ל בהתייחס למשבר הצלילות בקישון, תרמה באופן מכריע לשימור ההמשכיות של הפרשה, כשוועדת חקירה מיוחדת מונתה כדי לבחון את הקשר בין הצלילות בקישון ובין התחלואה בסרטן.

מעבר לכך וכדי להבין את האופן שבו מובנית המשכיות בהקשר הפרקטיקה העיתונאית העכשווית, יש להיעזר גם ברפליקציה שערכו הרקפ ואוניל (Harcup O’Neill, 2001 &), שכזכור הציעו גורמים חדשים לניבוי ערך חדשותי. אחד מן הגורמים המרכזיים שהוצעו במחקר היה הקידום העצמי של כלי התקשורת. בנקודה זאת ניכרים הבדלים בולטים בין הסיפורים שהביאו להבניה שונה של ערכם החדשותי. סיפור דייגי הקישון לא התפרסם לראשונה כחשיפה בלעדית של כלי תקשורת מרכזי, אלא כסיקור שגרתי בכמה כלי תקשורת במקביל; לעומת זאת, תחקיר הצלילות בקישון פורסם לראשונה ב”ידיעות אחרונות”, ותחקיר האנתרקס פורסם לראשונה ב”עובדה”. בשני המקרים נרתמו העיתון ותכנית התחקירים לשימור הערך החדשותי של התחקיר שהם עצמם חשפו, אלא שכאן ניכר הבדל משמעותי בין הגופים: מאז פרסום התחקיר ב”ידיעות אחרונות” פרסם העיתון יותר ממאה ידיעות ומאמרים על אודות הצלילות בקישון; לעומת זאת, מִבנה התכנית “עובדה” ודרכי הפעולה שלה מקשים את הקידום העצמי המסיבי מסוג זה, שכן התכנית משודרת אחת לשבוע במשך חודשים אחדים בשנה, והמנדט המובהק שלה הוא לייצר תחקירים חדשים בכל שבוע ושבוע. מעבר לכך, “עובדה” גם אינה יכולה להכתיב סיקור מתמשך (follow-up) של תחקיריה בכלי תקשורת אחרים, כשסיקור כזה כפוף לתחרות בין כלי התקשורת, כמו גם ליחסים הבין-אישיים בין עיתונאים בארגוני תקשורת שונים.

מסגורי משבר הקישון

לאחר שבחנו את האופנים שבאמצעותם הובנה משבר הצלילות בקישון כאירוע בעל ערך חדשותי מובהק, נִפנה לדיון בתהליך הייצור העיתונאי: מסגורי המשבר.

מסגור הקרב: המאבק בסרטן או בממסד או בשניהם

פרשת הסרטן בשייטת מוסגרה לא פעם כסיפור של קרב או של מלחמה נוספת שעל השייטים למודי הקרבות לנהל, כשהמסגור נחלק לשתי קטגוריות: הקרב של הלוחמים נגד הסרטן והקרב שלהם נגד הממסד. דוגמה למסגור אפשר למצוא בפתיחת כתבת התחקיר המקורית:

בסוף ימיו, כשכבר היה מובס והבין שהרופאים אינם יכולים לעשות דבר למענו, ישב רפי ליבנה שעות ארוכות בקפה “טרסה” מול ים הרצליה, הים היה כל עולמו […] לסרטן שנפל עליו יום אחד בגיל 44, הוא התייחס כאל מבצע מעמקים מסובך, אבל בר-כיבוש. הוא היה נחוש לא לתת להפתעה
הזו להכניע אותו. המאבק לחיים היה מבצע, כל טיפול היה יציאה למשימה נועזת, וכל פגישה עם רופא הצדיקה תחקיר מדוקדק. כימותרפיה זכתה אצלו לכינוי “התקפה”. בשייטת לימדו אותו שאין דבר כזה אי-אפשר, וכשישב מול הרופאה שלו שהרימה ידיים, הוא הזדקף ורעם: “תמצאי משהו לנצח את זה, אחרת אני לא זז מפה” (ידיעות אחרונות, 26.5.2000).

דוגמה נוספת למסגור “הקרב נגד הסרטן” אפשר לראות בידיעה שפורסמה ב-11.4.2001 ב”ידיעות אחרונות” שכותרתה “לוחם השייטת נאבק בסרטן בפעם השלישית”. בפתיח של הידיעה נכתב “יובל תמיר, לוחם השייטת שמאבקו עמד במרכז פרשת הסרטן בקישון, מנהל עכשיו את המלחמה על חייו: לפני כמה ימים התגלה שהסרטן פשט, ככל הנראה, גם לריאותיו”. מעניין לראות כיצד בדיווח זה מחלת הסרטן זוכה להאנשה: במקום להשתמש בביטוי המקובל “הסרטן התפשט”, בחרו הכותבים בביטוי “הסרטן פשט”, כאילו מדובר ביחידה צבאית הפושטת עם שחר.

תת-קטגוריה נוספת במסגור סיקור הפרשה כקרב הוא כאמור מסגור הקרב נגד הממסד. דוגמאות לקרב נגד הממסד — קרי המדינה, הצבא ומערכת המשפט — אפשר לראות בכותרת הידיעה על אודות הגשת מסקנות ועדת החקירה שקבעו כי מבחינה מדעית לא הוכח שזיהום הקישון גרם לתחלואה: “הוועדה סיימה, הקרב רק מתחיל” (ידיעות אחרונות, 22.4.2003).

דוגמה נוספת אפשר למצוא בידיעה שהתפרסמה יומיים אחר כך ב”ידיעות אחרונות” בכותרת “הקרב הבא: נגד המפעלים” (24.4.2003), המדווחת על כוונתם של הלוחמים שחלו לתבוע את המפעלים שהזרימו שפכים לקישון. אפיון הסיפור כקרב של הלוחמים נגד הממסד בא לידי ביטוי בולט במיוחד לאחר ההודעה על ההכרה בחיילים החולים כנכי צה”ל או כחללי צה”ל, הכרה שתוארה כ”ניצחון הלוחמים” והוכתרה כ”ניצחון כואב”.

לסיכום, במסגור הסיפור כקרב נגד הסרטן הופכת המחלה עצמה לבעיה, והממסד, שבפעולותיו גרם לכאורה למחלה, נותר ברקע. ולכן אם הסרטן הוא הבעיה, ריפוי הוא הפתרון. מנגד, כשכלי התקשורת מסקרים את הפרשה כקרב נגד הממסד, הופך הממסד עצמו לבעיה, ולכן ההאשמות, כמו גם התביעות לפתרון, מופנות נגדו.

מסגור הדממה: משתיקה להשתקה

מוטו הקומנדו הימי “כעטלף המגיח בעלטה, כלהב המבתר בדומייה, כרימון המנפץ בזעם” מחבר בין לוחמי השייטת ובין תֵמות השקט והחשאיות. בהמשך לכך, זיהוי הלוחמים כ”אנשי הדממה” בא לידי ביטוי איקוני בשירם של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום: “אנשי הצפרדע, אנשי הדממה / איש לא ראה, איש לא שמע / איש לא הבחין בקולות מלחמה / האם היו פה אנשי הדממה?”. ואולם אפיונם ההרואי של הלוחמים כשתקנים וכחשאיים עלול להפוך לבעייתי כאשר תכונות אלה “יוצאות אל האזרחות”, כפי שאפשר לראות בכתבת התחקיר המקורית:

כשמדברים עם הלוחמים אפשר להבין מדוע אפילו היום, כשהם מבינים לאן שלחו אותם, הם לא ישתלחו ביחידה האהובה שלהם. השירות בקומנדו היה עבורם משאת נפש, חלום, שליחות. כשאתה שם, אתה מוכן לעשות כל מה שיורו לך. לא מערער על שום פקודה. מי שמתלונן נחשב לבכיין, רכרוכי³ […] לחיל הים היה קל עם הקבוצה הזו, אנשים שלא שאלו שאלות ולא היססו ליטול סיכונים. גם היום, כשמראים להם את הדוחות על המים ואת המחדל של חיל הים ששלח אותם לשם, גם היום הם בוררים את המילים, שמא תיפגע המוטיבציה של לוחמי היחידה היום או בעתיד.

הכתבה מתארת את תחילתו של תהליך השינוי וההתפכחות: השתיקה והדממה, שהיו כה חיוניות בשדה הקרב, הופכות בשל הגילויים החדשים לנטל מכביד. הלוחמים עדיין אינם משתלחים ביחידתם האהובה, אך הם כבר נאלצים “לברור מילים” כדי להגן עליה, כאילו היו עדים בחקירה משטרתית: ברירת המילים והשתיקה, שנועדו להגן על המוניטין של היחידה, מדומות למשימה נוספת — אולי אחרונה — שעל הלוחמים לבצע.⁴ ואולם הכתבה מציגה גם לוחמים שעברו לצדו השני של המתרס, מן השתיקה אל הדיבור, כשאחד מהם מצוטט באומרו “היום אני מבין שזה טמטום מוחלט”. בדומה לכך גם “הארץ” סיקר את האירועים בכותרת “אנשי הדממה מדברים”.

ההתלבטות בין שתיקה ובין דיבור לא הייתה נחלתם של הלוחמים בלבד, אלא גם של הוריהם: חלק מן ההורים, המכונים בפי בן אשר (2007) “שומרי השתיקה”, בחרו לא לצאת נגד הממסד הצבאי, ואילו הורים אחרים (“שוברי הדממה”, לפי בן אשר) בחרו להצטרף ללוחמים שנאבקו נגד המערכת. בהקשר זה צוטט ב”ידיעות אחרונות” אביו של לוחם בשייטת באומרו: “אני אסיר תודה על כך שנפרץ קשר שתיקה המוזר של הלוחמים […] הייתה בנערים האלה יותר מדי תמימות, כמו כת סגורה שבה אסור להוציא מילה”.
מעבר לכך, בהתייחס למאבק על הפקת המשמעות ממשבר הצלילות בקישון חשוב לציין שגם גורמים נוספים, מלבד העיתונאים שסיקרו את הפרשה, עשו שימוש במסגור המתח שבין שתיקה ובין דיבור. כך, ההתאגדות שייצגה את הלוחמים שחלו בסרטן וביקשה לזעוק את זעקתם נקראה “עמותת אנשי הדממה”. השלב האחרון במסגור הפרשה בתיווך שבין שתיקה ובין דיבור הציע קריאה ביקורתית אף יותר של האירועים, כשהצביע על פעולות של השתקה. כך לדוגמה היא הידיעה שהתפרסמה ב”הארץ” בכותרת “עתירה: בדיקת אימוני הקומנדו הימי בקישון נעשית בידי ‘ועדת השתקה פנימית'” (19.6.2000).
לסיכום, מסגור השתיקה מקדם את הטענה שתכונות כגון נאמנות עיוורת וחשאיות, הנתפסות כחיוביות בהקשר הצבאי, עלולות להתברר בסופו של דבר כבעלות השלכות הרות אסון. הפתרון המשתמע הוא כמובן לנהוג הפוך מכפי שנהגו הלוחמים: לא לפחוד להיחשב כבכיין, לא לחשוש לערער על פקודות ולא להסס לשאול שאלות. מסגור זה אמנם מתייחס למשבר ספציפי, אך ההשלכות הביקורתיות שלו ביחס לתרבות ה”סמוך” והשתיקה ברורות.

המסגור ההיגייני: מטוהר ללכלוך

לעומק ביצת הזוהמה הזו נשלחו לצלול מהטובים בלוחמי צה”ל, חיילי השייטת […] המים היו כל כך עכורים, שלא ראית את כף היד שלך. לא יכולת לראות את חברך לצלילה ממרחק של 30 סנטימטר […] יצאנו משם שחורים כאילו מישהו צבע לנו את הפנים בטינופת איומה […] אתה אמנם עטוף בחליפת צלילה, אבל המים חדרו דרכה. הם נדבקו אליך ועטפו אותך, המים המלוכלכים האלה. הרחנו אותם, וטעמנו אותם […] על המים צפו רפש, שמנים, זבל, קרשים ופסולת. ומתחת רק עכירות ובוץ טובעני […] אחרי כל צלילה כזו היינו מתקלחים לפחות 40 דקות, טקס שלם. היית צריך סבון סוסים כדי לגרד את זה מהגוף […] אבל היה משהו במים האלה ששום סבון סוסים בעולם לא יכול היה להסיר. קוראים לזה ארסן, בנזן, קדמיום, ניקל וכרום.

פרשת הסרטן בשייטת מוסגרה בין היתר — וכפי שאפשר לראות מן הציטוטים מכתבת התחקיר המקורית ומכתבות רבות אחרות — כסיפור על טוהר ולכלוך, על ניקיון וזוהמה. על פי קריאה זאת של המשבר, לוחמי השייטת הזכים נשלחו לצלול בנחל המטונף, ובכך זוהמו הטהורים ביותר. במקרים מסוימים המסגור ההיגייני הציג את הנחל עצמו כמקור הבעיה ואפילו כאויב שיש להיאבק בו. כך לדוגמה, הכותרת “הורים לחיילי השייטת: תוציאו את הבנים מהקישון” (29.5.2000) מדגישה את הצורך בהפרדה פיזית בין החיילים ובין הנחל כפתרון מידי למשבר. הכותרת, הדורשת להוציא את הבנים מן הקישון, אף מהדהדת את הנסיגה מלבנון, שהתרחשה ימים ספורים לפני כן והונעה בלחץ ציבורי שדרש “להוציא את הבנים מלבנון”. ההתמקדות בשאלת הניקיון באה לידי ביטוי גם בהמשך בכותרת “מהפכה באימוני השייטת: בדיקות מים לפני הצלילות: המכון לחקר ימים ואגמים נבחר על ידי חיל הים לבצע עבורו את בדיקות הניטור באתרי הצלילה של החיל” (16.8.2000), המציגה את הבדיקה המדעית כאמצעי לביעור הזוהמה.

בהקשר זה אפשר לקרוא את מסגור משבר הצלילות בקישון כסיפור על אודות טוהר ולכלוך, בהקשר החורג מן הסכנות הבריאותיות הספציפיות שאליהן נחשפו הלוחמים: במחקרה הקנוני “טוהר וסכנה” טוענת דגלס (1966/2004) כי ההבניה התרבותית של לכלוך מבקשת להצביע על משהו שאינו במקומו הנכון או הראוי. הגדרתו של דבר מה — בעיקר בהקשר פולחן דתי — כמלוכלך מסייעת לפיכך לסימון ולהרחקה של כל גורם המערער על הגבולות המתוחמים של הסדר החברתי. ואכן, ריבוי התיאורים הפלסטיים של המפגש הטראומטי בין לוחמי השייטת הנקיים ובין נחל הקישון המזוהם מצייר את הצלילות בקישון כערבוב מסוכן, כסימן מובהק לכך שמשהו בסדר החברתי הישראלי הראוי השתבש, או אולי אף חמור מזאת — היה משובש תמיד. לאמור, משבר הצלילות בקישון עוסק במחדל שהתרחש בזירה ספציפית, אך הוא נקרא גם כאלגוריה לטשטוש גבולות ולזיהום תרבותי רחב היקף.

לסיכום, מסגור זה מגדיר את הבעיה כהתנגשות בין העולם הטהור של לוחמי השייטת ובין העולם המטונף של הנחל ברמה הפיזית ושל הריקבון בממסד ברמה הסמלית. בדומה למסגור “הקרב נגד הסרטן”, גם במקרה של הנחל נוח לממסד לראות בזיהום הפיזי את הבעיה, במקום להתמקד בשאלה מדוע נשלחו לשם לוחמים. הפתרון המקיף יותר, הנקרא בין השורות, הוא ניקוי המערכת כולה מאדישות וממחדלים.

מסגור החלום ושברו: מנוסטלגיה להתפכחות

יובל תמיר מתאושש השבוע מניתוח הסרטן השני שלו. הוא נסע אתמול לנמל הקישון למקום שבו בילה את שנותיו הטובות […] ריח כבד של צחנה עמד באוויר. השלטים החדשים שפוזרו לאורך הנחל מזהירים שמימיו “מזוהמים ומסוכנים לבריאות”, ואסורה הכניסה אליהם. אבל תמיר עומד מול המים ומתמלא בגעגוע. “אם הייתי יכול”, הוא אומר. “אם רק הייתה לי הזדמנות לצלול, הייתי עושה את זה שוב. אבל לחניכים שלי, או לבן שלי, לא הייתי נותן להכניס לשם אפילו רגל” (ידיעות אחרונות, 31.5.2000).

ככל שמשבר הצלילות בקישון התפתח, כך הלך ובלט בסיקור העיתונאי מסגור המשבר כסיפור על אודות אכזבה והתפכחות מרירה: התפכחותם של החיילים שצללו בקישון מן האמון העיוור שנתנו בממסד הצבאי, ובהקשר רחב יותר — סיפור ההתפכחות של החברה הישראלית כולה. בכתבת התחקיר המקורית ציין אחד הלוחמים כי בעבר הוא וחבריו היו נלהבים ולא הוטרדו מן הסכנות, אך מצב זה השתנה בחלוף השנים. באותו השבוע פורסם ב”ידיעות אחרונות” כי הצלילות בקישון נמשכות, והכותרת בראש הידיעה קבעה “זעזוע בקרב לוחמי השייטת: זה היה עידן התמימות”. מסגור משבר הצלילות בקישון כתהליך של התפכחות ושינוי מועצם באמצעות התיאורים של השינויים הפיזיים והנפשיים שהתחוללו בלוחמים החולים עצמם. וכך, ההתפכחות מן הדימוי הנוסטלגי הכוזב מתגלמת בגופם הדועך של החולים. התבנית החוזרת בתיאורים אלה נפתחת בתיאור הלוחמים בשיא אונם, בימי השירות הצבאי:

כשאריק הגיע לקומנדו הימי, בחורף 1990, זה היה אחרי כמה חודשים בקורס טיס. כבר בשבוע הראשון בשייטת התגבשה חבורה: שי, דותן, תומר, יאיר, ארז, יגאל. צעירים בעלי רקע תרבותי דומה. בתצלומי טקס חשיפת כנפי העטלף, זמן קצר לפני ימי הפורענות, הם זקופים ושזופים במדיהם הלבנים, ובסיומו הם צוהלים במורד כבל האומגה, המתוח מרחבת הטקסים שבבסיס עד למעמקי הים, ממנו הם מגיחים באפלת הלילה רטובים ומאושרים (ידיעות אחרונות, 21.6.2002).

הכתבה מתארת בהמשך את הרגע שבו חרב עולמו של אריק רוזנטל ז”ל, כאשר שלושה ימים לפני בחינת הגמר המסכמת בלימודי הרפואה הוא החל לפרכס ואיבד את ההכרה ובהמשך גסס אל מותו בגלל גידול סרטני.

לסיכום, מסגור זה תולה את הסיבה לבעיה בכך שהתקופה שבה התרחשו מרבית הצלילות הייתה פרועה ו”תמימה”, והפתרון לבעיה טמון בהתפכחות מן התמימות. יחד עם זאת, מסגור זה מבנה את העבר באופן דואלי: לצד הביקורת ניכרת גם נימה נוסטלגית ברורה בתיאור העבר התמים והחף מתהיות נוקבות. בכך מהדהדת בכתיבה העיתונאית על אודות משבר הצלילות בקישון תֵמה תרבותית ישראלית מוכרת שבמוקדה כמיהה נוסטלגית לימי תום (צבאיים) טהורים. סוגה זאת רווחת במיוחד בהקשר של תיאור הלוחמים הצעירים כנערים ואף כילדים (Lomsky-Feder & Ben-Ari, 2007).

המסגור מדעי: הדרך שלא נבחרה

בסעיפים הקודמים בחנו את המסגרות ששימשו את התקשורת בסיקור משבר הצלילות בקישון, אולם יש לזכור כי כל פעולה של מסגור טומנת בחובה גם את כל המסגורים שבהם לא נעשה שימוש. לאמור, כאשר העורכים והכותבים בוחרים מסגרת דיווח מסוימת, הם מוותרים למעשה על מסגרת דיווח אחרת. לפיכך תת-פרק זה מתמקד באחת מן המסגרות האפשריות המשמעותיות ביותר שלרוב נדחקה מן הדיון הציבורי. מקריאת הדיווחים העיתונאיים העוסקים במשבר אפשר כמעט לשכוח כי לאחר שנתיים וחצי של חקירות ודיונים מרבית חברי ועדת החקירה קבעו כי “ניתוח הנתונים הראשי לא הראה לפי המסקנות הסטטיסטיות הבדל בתחלואה בסרטן בין חיילי השייטת החשופים לבין חיילי השייטת הלא-חשופים” (שמגר, וילצ’ק ורנרט, 2003, עמ’ 144). בהמשך שטחו פרופ’ וילצ’ק וד”ר רנרט את ההסבר המדעי המורכב שהוביל למסקנותיהם:

מבחינה מדעית לא הוכח שזיהום הקישון גרם לתחלואה עודפת בסרטן בעלת מובהקות סטטיסטית, זאת בין היתר בשל מיעוט יחסי של מספר מקרי הסרטן שאובחנו (ועל כך יש להודות). עם זאת, ומאחר וידוע על זיהום ניכר של מי הקישון בחומרים בעלי פוטנציאל מסרטן (הגם שאין בספרות המדעית מחקרים או ניסיונות שנעשו בבעלי חיים או בני אדם ששהו במים מזוהמים כדוגמת הקישון המוכיחים קשר בין הזיהום ומחלת הסרטן), ומאחר ובקבוצת החשופים מאוד, לאחר שנת 1975 נמצא עודף אפשרי בתחלואה אנחנו ממליצים להכיר בצוללים הכבדים (כפי שהוגדרו על ידי הוועדה) שנחשפו לאחר 1975 בדין. כמו כן אנחנו ממליצים להכיר בחיילים שנחשפו במשך כל שנות הפעילות בקישון, ברמה נמוכה יותר, לפנים משורת הדין משום שלא ניתן לשלול בהסתברות נמוכה קשר בין חשיפתם ומחלתם (שם, עמ’ 152).

סירובה של התקשורת לבחור במסגור המדעי בא לידי ביטוי מובהק מיד לאחר פרסום תוצאות ועדת החקירה. “הוועדה סיימה, הקרב רק מתחיל” הייתה לשון הכותרת שבחרו עורכי “ידיעות אחרונות” לידיעה שדיווחה על הגשת הדוח (22.4.2003). משפט זה כמו מבקש לבטל את המסקנות של רוב חברי הוועדה, בעיקר לנוכח העובדה שאין מדובר בציטוט של אחד מן המעורבים בפרשה אלא בקביעה של העיתון. כותרת המשנה חיזקה את הטענה כי למרות קביעת רוב חברי הוועדה, הקשר בין הצלילות לתחלואה ברור ומובהק, בדַווחה כי “עכשיו יצטרכו הרמטכ”ל ומשרד הביטחון להחליט כיצד לנהוג במאות קורבנות הקישון”. גם הכותרת של “הארץ” גימדה את חלקם של המדענים בוועדה: “השופט שמגר בדעת מיעוט: ‘יש קשר סיבתי משפטי והגיוני בין הקישון לסרטן'” (22.4.2003). בנוסף לכך פרסם “הארץ” באותו גיליון גם מאמר פרשנות שכותרתו “בבית המשפט הדיון יתחיל מאפס”, שהבהיר כי מסקנות ועדת שמגר הן המלצות בלבד, וכי “כל עוד ‘קשר סיבתי’ הוא הכרעה משפטית ולא רפואית-מדעית […] יש עדיפות לעמדה המשפטית של שמגר”. בהקשר זה הוסיפה טל-שיר:

סמכנו על שמגר […] צדוק [יחזקאלי] ואני לא עבדנו ואיננו עובדים במכון ויצמן, אנחנו לא אפידמיולוגים, אנחנו לא מדענים, אנחנו עיתונאים חוקרים. אנחנו הבאנו את הנתונים, את כל מאגר הנתונים ואספנו אותו בעמל רב של מה שאנחנו יודעים לעשות, של עבודה עיתונאית […] זה מה שאני יודעת לעשות. לקחת אחד-אחד את האנשים האלה, לפרק להם את התיק הרפואי ולנסות לראות מה משותף.

ציטוט זה מבהיר את הקושי של כלי התקשורת המדווחים לבחור במסגור המדעי המורכב: מסגור זה מערער במובהק על קו הדיווח שהובילו העיתונים, והדגשתו הייתה מאתגרת את יוקרתם של העיתונאים ושל כלי התקשורת שדיווחו על הפרשה. מעבר לכך עומדות המגבלות של השימוש בשיח המדעי עצמו, המוגבל מטבעו מבחינת הרטוריקה שלו: החתירה לדיוק אמפירי והספקנות הטבועה בו. וכך הסתמכות על השיח המדעי הייתה חותרת נגד הרצון הבא לידי ביטוי במסגורים הקודמים לראות במשבר הצלילות בקישון סיפור “גדול יותר”, מעין תמונת מראה המשקפת משברים חברתיים עמוקים בהרבה. ולבסוף, האסטרטגיה שנקט צה”ל בעת ההתמודדות עם המשבר התדמיתי, ובמיוחד החלטתו של שר הביטחון להכיר במי שצללו בקישון וחלו בסרטן כנכי צה”ל (חרף מסקנות הוועדה), תרמו להצנעת המסגור המדעי.

סיכום: סיקור משברים בין חדשותיות למסגור

מאמר זה התמקד בהיבטים התקשורתיים של המשבר שהתפתח סביב פרשת הצלילות בקישון. הנטייה הרווחת בסיקור העיתונאי לתאר את מחלתם של הצוללים בקישון כמטפורה לסוגים אחרים של התרחשויות (קרבות צבאיים) או לתופעות חברתיות נרחבות (שקיעתה של ישראל ה”ישנה”) מהדהדת את טענתה הידועה של סונטאג (1980) בדבר הנטייה האנושית הרווחת לייצג חולי פיזי כמטפורה לדבר מה אחר ו”גדול יותר”. וכך ניתוח הערכיות החדשותית של המשבר ושל האופנים שבאמצעותם הוא מוסגר חשף דינמיקה מורכבת: המשמעויות שהוקנו למשבר עוצבו תוך כדי משא ומתן מתמיד בין הגורמים שהיו מעורבים במשבר, ובכללם העיתונאים, הצוללנים, הממסד הצבאי, חברי ועדת החקירה ועוד. משמעויות אלו נבעו מתבניות העומק הפרשניות של התרבות הישראלית והתכתבו עמן. במקביל, האופנים שבהם מוסגר המשבר ייצגו והִבנו גם את “רוח הזמן” הספציפית של העת שבה התקיים הדיון הציבורי.

בהקשר המושגי מציע מאמר זה תובנות אחידות הנוגעות לקשרים המורכבים שבין אומדן ערך חדשותי לבין מסגור. קריאה בממצאים מאתגרת את המוסכמות העיתונאיות-מקצועיות והמחקריות המקובלות ומבקשת לטעון כי שני התהליכים — קביעת ערך חדשותי ומסגור — חופפים זה את זה במקרים רבים, וכי קביעת ערך חדשותי, בדיוק כמו מסגור, היא פעולה של הבניה פרשנית. חוקרים המזהים קריטריונים של ערכיות חדשותית אינם עושים זאת מתוך מגע עם האירועים עצמם, אלא מתוך ניתוח של סיקור האירועים. כלומר חוקרי תקשורת לרוב אינם “יוצאים אל השטח” כדי לאמוד את מידת החדשותיות של האירועים עצמם, אלא הם בוחנים את התוצרים העיתונאיים הסופיים. בהקשר זה חוקרים אחדים ביקשו לחוות את האירועים מיד ראשונה כדי להבין את האופן שבו נקבע “מהן לא-חדשות” (Fishman, 1997), וגם מחקרים אלו מצביעים על הממד ההבנייתי העמוק של קביעת הערך החדשותי. מעבר לכך, כפי שציין סיגל (Sigal, 1986), “חדשות אינן מה שקורה, אלא מה שמישהו אמר שקרה או שיקרה. במרבית המקרים, כתבים אינם חווים את האירועים ממקור ראשון, כך שעליהם להסתמך על דיווחים של אחרים” (עמ’ 9). בהקשר זה ממצאי מחקר זה מדגימים שוב ושוב כיצד ערכי חדשותיוּת מהותניים כביכול — כגון שליליות, קרבה תרבותית, המשכיות וכמובן בהירות — מובְנים באופן פרשני באמצעות הסיקור. ערכים אלה אינם “קיימים” באירועים עצמם כי אם בתבניות הסיקור, הממסגרות את האירועים ואגב כך מעצבות את משמעותם.

מֵעבר לכך מאמר זה חושף את הדיפוזיה הלא לינארית שבין חדשותיות לבין מסגור: בעוד שערכים חדשותיים אינם “מזוהים” באירועים עצמם אלא מובנים אל תוך הסיקור ובמהלכו, פעולת המסגור, כפי שמדגישים הראיונות שערכנו, החלה עוד לפני כתיבת הכתבות. תאוריות מסגור מדגישות את העובדה שבני אדם אינם מסוגלים לתפוס את העולם “כפי שהוא”, על שלל מורכבויותיו, ועל כן הם עושים שימוש תדיר במסגרות פרשניות קיימות כדי לעבד מידע חדש. בהקשר העיתונאי המסגור מקל את קליטתו ואת עיבודו של מידע חדש ומתכתב עם התפיסות הקיימות בקרב קהל צרכני התקשורת (,Scheufele & Tewksbury 2007). בהמשך לכך, דברים שאמר גלעזר מדגישים את הנוכחות המתמשכת של פעולת המסגור, לכל אורכו של תהליך הייצור העיתונאי:

אנחנו מתייחסים היום לצה”ל אחרת מאשר התייחסנו אליו בשנים קודמות [שבהן] עשינו דברים איומים ונוראים, גם לעצמנו וגם לאחרים. העיתונות, מתוך קדושת צה”ל, שהיה פרה קדושה, התעלמה מזה. התחקיר הזה [פרשת השייטת] באמת השתלב מאוד יפה, והוא היה אחד הראשונים שבו ההורים אומרים “די! אנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר עבור המדינה”. מבחינה זאת, הוא ישב בדיוק בעיצומו של הניפוץ. זה בא גם בתקופה של “ארבע אימהות” והרבה תאונות באותה תקופה ואלף ואחד דברים שסימלו איזו התייחסות מאוד אחרת לתנאי השירות בצה”ל. התייחסות שלא מקבלת כל דבר כ”כזה ראה וקדש”.

לפרשת הצלילות בקישון אין משמעות העומדת בפני עצמה. אדרבה, משמעות המשבר והלקחים שאפשר ללמוד ממנו הם שאלות פרשניות, שהמסגור העיתונאי מבקש להשיב עליהן, כפי שהראה פרק ניתוח המסגורים במאמר; אלא שדבריו של גלעזר מבהירים כי דיווח עיתונאי לעולם אינו עומד לפני עצמו: אי-אפשר להבין את הבחירה לסקר אירוע מסוים עוד לפני שהוא הופך ל”סיפור עיתונאי” מודפס או משודר, בלי לקחת בחשבון אירועים אחרים שהקשר ביניהם ובין האירוע הוא במידה ניכרת שאלה של פרשנות ובחירה.

הצלילות בקישון התרחשו ברובן זמן רב לפני פרסום הכתבה, ובוודאי לא היה להן קשר ישיר — כרונולוגי או סיבתי — ליציאה מלבנון. כלומר המסגור העיתונאי של אירוע כסיפור שיש לו משמעות, הקשר ולקחים פוטנציאליים אינו מתרחש לראשונה לאחר שכל העובדות נאספו, וכעת על העיתונאי לקבוע כיצד הן ידווחו. אדרבה, המסגור, כלומר הפקת המשמעות, הוא תהליך בלתי פוסק שאינו רק תוצאה של הסיקור אלא גם המניע לו. וכך, לעומת הבניית הערך החדשותי, המתרחשת גם במהלך הדיווח (ולא רק לפניו), המסגור בהקשר רחב יותר אינו מתרחש רק בעת הדיווח, אלא יש לו גם תפקיד מרכזי בעצם ההחלטה המוקדמת לסקר את הנושא.