ראש ממשלה חזק, לכאורה בלתי מנוצח; כלי תקשורת מרכזי הסר למרותו הישירה של ראש הממשלה; כלי תקשורת נוספים החוששים לצאת נגד ראש הממשלה בשל תערובת של שיקולים פוליטיים וכלכליים; עיתונאים המעורבים עד צוואר בתככים הפוליטיים ומשרתים כמעט בגלוי את הבכיר הביטחוני או הפוליטי “שלהם”, שהוא גם (במקרה, כמובן) המדליף המזין את דיווחיהם. נשמע מוכר? ספרו המרתק של רפי מן, כמשתמע מכותרתו, עוסק בממשק שבין הזירות הפוליטית והתקשורתית בשנים הראשונות לקיום המדינה. ואולם המצבים והתהליכים שמן מתאר — בהתאמת שם המנהיג, שמות העיתונאים ושמות חלק מכלי התקשורת — נשמעים מוכרים להפליא לכל מי שעוקב אחר יחסיהן של המערכת הפוליטית ושל התקשורת בישראל של 2013. אחרי יותר משישים שנות קוממיות נדמה לעתים שבכל הנוגע לזירה הזאת, המרחק בין בן-גוריון לביבי מעולם לא היה קצר יותר.

אלא שכאן בדיוק מתעקש מן לגוון את התמונה החד-גונית: כשם שיחסי הממסד הפוליטי והתקשורת בישראל 2013 מורכבים יותר ומונוליטיים פחות ממה שעלול להצטייר במבט ראשון (או לפחות מעל דפי “ישראל היום”), כך גם בעשורים הראשונים לקיום המדינה הייתה תמונת מערך היחסים התקשורתי-פוליטי מורכבת ורווית ניואנסים. במאמר שהתפרסם בגיליון הראשון של כתב העת Journalism History ביקש ג’יימס קארי להגדיר את החזון המחקרי הראוי לשדה ההיסטוריה של העיתונות:

כשאנו חוקרים את ההיסטוריה של העיתונות, אנו חוקרים, ביסודו של דבר, את האופן שבו אנשים בעבר תפסו את המציאות. אנו חוקרים את נקודת המפגש שבין סגנון עיתונאי ואוצר מילים, מערכות מובנות של משמעויות וקני מידה לתפיסת המציאות, שהיו משותפים לכותב ולקהל. אנו מבקשים לחשוף טפח אחד מן ההיסטוריה של המודעות (Carey, 1974, p. 5).

בחלקים הטובים ביותר של הספר מצליח מן לעמוד בקני המידה המחקריים השאפתניים שקבע קארי: מי שיקרא את הספר יוכל להבין את האופן שבו פוליטיקאים ישראליים, ובעיקר דוד בן-גוריון ועיתונאים ישראליים, הִבנו במשותף, תוך כדי משא ומתן מתמיד ביניהם ותוך כדי דיאלוג עם קהילות של צרכני תקשורת, את המציאות הסמלית הדומיננטית בחברה הישראלית של העשורים הראשונים לקיום המדינה. זהו הישג מרשים, במיוחד לנוכח העובדה שהספר אינו מתמקד בניתוח טקסטים עיתונאיים. יש בספר כמובן אזכורים רבים של כתבות ומאמרים שהופיעו בעיתונות, ואולם עיקר כוחו וייחודיותו טמונים בחקר מוסדי וארגוני של אחורי הקלעים דווקא: מיפוי האופן שבו ניהל בן-גוריון את מדיניות התקשורת שלו אל מול תגובותיהם ויוזמותיהם של עיתונאי התקופה. הפרק הראשון של הספר מתאר את תפקידה המרכזי של העיתונות בהיסטוריה של התנועה הציונית ואת פעילותו העיתונאית המוקדמת של בן-גוריון. ארבעת הפרקים הבאים מנתחים את מערך היחסים בין בן-גוריון ובין מגוון כלי תקשורת שפעלו בעשורים הראשונים לקיום המדינה: עיתונים מפלגתיים ופרטיים, שבועונים, ירחונים ורבעונים ושתי תחנות הרדיו: קול ישראל וגלי צה”ל. הפרק השישי, הנרחב, מנתח את יחסי הגומלין בין ראש הממשלה ובין כלי התקשורת הישראליים, תוך כדי עיגון הדיון בשורת מקרי מבחן מרכזיים, שביניהם הטבעת ה”אלטלנה”, הסכם השילומים, המחלוקת על אודות היקף העלייה ועוד. שמונת הפרקים הבאים מתמקדים במדיניותו של בן-גוריון בהתייחס לכללי המשחק ולגבולות המרחב הציבורי. בנוסף על כך פרקים אלה מנתחים את השימוש שעשה בן-גוריון במגוון כלים פורמליים ולא פורמליים כדי לקדם את האסטרטגיה התקשורתית שלו. הפרק האחרון של הספר מתמקד במאבקו של בן-גוריון נגד פתיחת שידורי הטלוויזיה בישראל.

בדומה למרבית המנהיגים המייסדים של התנועה הציונית ומדינת ישראל גם בן-גוריון עסק בעיתונות, בעיקר בתחילת דרכו הפוליטית. ואולם דמותו של בן-גוריון כאסטרטג תקשורתי — שהושפע עמוקות מתפיסותיו התקשורתיות של לנין — כפי שהיא מצטיירת מן הספר, אינה בהכרח מחמיאה לאב המייסד. בכל הנוגע להעברת מסריו ישירות בכלי התקשורת דומה שבן-גוריון לא הפנים את השינוי הדרמטי בהרכבו של קהל צרכני התקשורת, בעקבות גלי העלייה ההמונית, ואת הדומיננטיות ההולכת וגדלה של העיתונות המסחרית. וכך התעקש בן-גוריון לנהל את השיח הפוליטי הישיר שלו במסגרת המרחב הציבורי של תנועת הפועלים, ובעיקר ב”דבר”, תוך כדי כך שהוא מתעלם מן הקהל העצום שלא נחשף לעיתונות זאת. יתר על כן, גם כשכבר נעשה ניסיון לפרוץ אל קהלים חדשים, בעת שבן-גוריון וצמרת מפא”י יזמו את הקמתו של עיתון הערב “הדור” (1955-1948), הקליל יותר מ”דבר”, הסתיימה ההרפתקה בכישלון. באותו הקשר, לא השכילו בן-גוריון ואנשי משרד הראש הממשלה להפוך את “קול ישראל”, שבו שלטו באופן כמעט מוחלט, למכשיר שיעצים סולידריות לאומית באמצעות שידור של תכנים עממיים.

פן נוסף באסטרטגיה התקשורתית של בן-גוריון נגע לניסיונותיו העקיבים להצר את צעדיהם של המתחרים האידאולוגיים של מפא”י בשדה העיתונות, דוגמת “קול העם” ו”העולם הזה”, ואף לחסל מתחרים אלה, באמצעות הצעות חוק, איומים, ייסוד ומימון של כלי תקשורת מתחרים ועוד; אלא שהנורמות האנטי דמוקרטיות שבן-גוריון ביקש לקדם לא הסתכמו במאבק נקודתי בכלי תקשורת ביקורתיים, אלא גם בניסיונות — שלרוב לא צלחו בזכות התנגדות עיתונאית ופוליטית — לחוקק חוקים שיצמצמו את חופש הפעולה של כלל כלי התקשורת. כך לדוגמה ביקש בן-גוריון לחוקק חוק עיתונות חדש שיחליף את פקודת העיתונות המנדטורית ויעגן את יכולתה של הממשלה לפקח באופן הדוק יותר על רישוי עיתונים (עמ’ 166).

פן השלישי במערכת היחסים של בן-גוריון עם כלי התקשורת נגע לאופן שבו ניסה בן-גוריון לרתום כלי תקשורת שמפא”י או משרד ראש הממשלה לא שלטו בהם ישירות, לקידום יעדים פוליטיים וביטחוניים, תוך כדי נקיטת אסטרטגיה המשלבת חשיפה וחסימה של מידע. בהקשר זה טוען מן שבנושאים שנגעו ישירות לביטחון הלאומי צייתו מרבית כלי התקשורת לקו שהכתיב בן-גוריון, ואפילו במחיר של הטעיית הקוראים, כמו במקרה של הסתרת שיתוף הפעולה עם צרפת ובריטניה בדרך למבצע קדש. לעומת זאת, בכל הקשור לנושאים אזרחיים — החל במאבק בשוק השחור וכלה בניסיון לייסד תנועת נוער ממלכתית — לא הצליח בן-גוריון לגייס את כלי התקשורת באופן מלא, ולעתים אף לא חלקי, לתמיכה ביוזמותיו (עמ’ 309).

כאמור, מן מצליח לבנות טיעון משכנע על אודות מורכבות היחסים שבין בן-גוריון ובין כלי התקשורת הישראליים ומוכיח שבמקרים רבים עיתונאים ועורכים (כמו גם פוליטיקאים, פקידי ממשלה ושופטים) סירבו ליישר קו עם הדרישות ספציפית בדוד בן-גוריון, כי אם בתמיכה במעשה הציוני (בעיקר בהקשרים ביטחוניים) או בהתגייסות שהמשיכה דפוסים קדם-מדינתיים לטובתן של מפלגות ותנועות שחלקן היו יריבות מרות של בן-גוריון או של מפא”י או של שניהם (גורן, 1976; גל-נור, 1998; כספי ולימור, Meyers, 2005 ;1992). חשוב מכך, חלק מן המחקרים שאותם מן מבקר מציירים תמונה מורכבת יותר, קרובה מאוד לזאת שמצייר מן עצמו: תמיכה בלתי מסויגת בחזון הציוני לצד התפתחותם של דפוסי עבודה עיתונאיים מקצועיים ביקורתיים.