“בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בפרסום ספרים ומאמרים הבוחנים את דפוסי הסיקור של התקשורת העברית ביחס למיעוט הערבי בישראל”. כך פותח אלבז את ספרו “דעת מיעוט בעיתונות העברית” (עמ’ 11). ואכן, עבודתו של אלבז היא תוספת למאגר הידע בנושא. הוא בודק את הסיקור התקשורתי של האזרחים הערבים בנקודות עימות: יום האדמה (1976), האינתיפאדה הראשונה (1987), אירועי הר הבית (אוקטובר 2000) ומעצר מנהיגי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (2003). לצד אירועי קונפליקט (אירועי אי־סדר) מציג אלבז אירועים שהוא מגדיר כרגעים קונסנזואליים של פיוס ואבל (אירועי סדר? אירועי מדיה?): ביקור הנשיא סאדאת (1977), הסכמי אוסלו (1993), חוזה השלום עם ירדן (1994) ורצח ראש הממשלה רבין (1995). הניתוח שהוא מציע מבוסס על ניתוח תוכן של העיתונות העברית — “ידיעות אחרונות” ו”הארץ” — לצד ראיונות עם שלושים עיתונאים.

חשיבותו של הספר נעוצה באישוש שיש בו לממצאים של חוקרי התקשורת בעיקר בשני העשורים האחרונים, על הדרתם של האזרחים הערבים במדינה מהשיח התקשורתי (“המציאות הסמלית”). הדרה זו עולה בקנה אחד עם מעמדם החברתי־כלכלי־פוליטי של אזרחים אלה (“המציאות החברתית־פוליטית”) ועם הזרתם כאשר הם נוכחים בשיח. הבסיס התאורטי של ניתוח התוכן המעמיק — בעיקר של אירועי הקונפליקט אבל גם בראיונות העומק של העיתונאים — מעיד על ניסיון רציני להתמודד עם ארבע שאלות הנוגעות לעמדת העיתונות (העברית) הכתובה כלפי האזרחים הערבים. הוא כולל ארבעה חלקים: התפקיד החברתי של אמצעי התקשורת, ריכוז הכוח של המדינה לצד ביזורו, פרקטיקות תקשורתיות, ייצוג תקשורתי. נוסף על אלה מציג אלבז פרק מרשים על מיסוד יחסי הסמכות שבין המיעוט הערבי לרוב היהודי בישראל. מרבית הממצאים על המקרים שנותחו ידועים לחוקרי תקשורת, אך בכל זאת יש לברך על התוספות: ניתוח מעצר מנהיגי התנועה האסלאמית וסיקור המיעוט הערבי בפרקי זמן קונסנזואליים (עמ’ 101-90) וכן סיכום שבע המסקנות הידועות אך הממצות על סיקור האזרחים הערבים. גם הראיונות עם העיתונאים מרשימים בהיקפיהם, אלא שמתקיים בהם דיון בדיעבד (שלושים שנה ומעלה). נסיבות אלה מקלות על העיתונאים למתוח ביקורת על אירועים תוך הסקת מסקנות מכל אירוע, בעוד ב”זמן אמת” — באירוע עצמו — העיתונות משעתקת שוב את השיח הביטחוני והלאומי. אני שותפה לנימה הנורמטיבית העולה מספרו של אלבז, וכמוהו גם אני תולה תקווה בשלושה מהלכים העשויים לשנות את המצב הנוכחי: פתרון הסכסוך, מתן שוויון זכויות מלא למיעוט הערבי ושילוב עיתונאים ערבים בעיתונות הישראלית.

כחוקרת תקשורת הרהרתי בעת הקריאה בשאלת תרומתו של הספר לחקר התקשורת. הדיון בתפקיד החברתי של אמצעי התקשורת הוא חלקי, במקרה הטוב, ומתאר את הגישה הפונקציונלית שנדונה בספר, גם ברמה התאורטית, עד שנות השבעים (עמ’ 20-18). התיאור של הגישות הרווחות כיום בחקר התקשורת על תפקידם האידאולוגי והתרבותי של אמצעי התקשורת לוקה בחסר ובולט במיוחד חסרון גישתו של גרמשי ויישומה בחקר התקשורת (עמ’ 21-20). נראה גם שאפשר היה לעשות שימוש מושכל יותר בספרו של מקוויל (2000 ,McQuail), הכולל בין היתר דיון מתקדם בתאוריות השונות. גם פרקים אחרים, הנוגעים לפרקטיקות העיתונאיות מחד גיסא ולסוגיית הייצוג מאידך גיסא, לוקים בדיון חלקי ביותר (למשל, אפשר היה להיעזר בעבודתם של מקובס ושואו, שהרחיבו את התאוריות שלהם אחרי מאמרם משנת 1972, כאשר דנו בשנת 1995 ברמה השנייה של אסכולת סדר היום). קיימת התייחסות לנושא המסגור שפיתחו חוקרי תקשורת ישראלים (למשל אברהם, 2001; פירסט ואברהם, Liebes, 1997; ;2004 Weimann, 2000; Wolfsfeld, 1997; Wolfsfeld, Avraham & Aburaiya, 2000), אך חסרה הבהרה לגבי טיב הקשר שבין מסגור וייצוג (2010 ,Avraham & First). בדיון על ייצוג נעשה שימוש מצומצם בגוף הידע הגדול שהצטבר בנושא בהקשר הישראלי (למשל, אברהם, פירסט ואלפנט־לפלר, 2004; קמה, First, 2010;2003 ). זאת ועוד, אלבז עושה שימוש בקטגוריה של “חדשות סדר” לגבי אירועים קונסנזואליים ו”חדשות אי־סדר” לגבי אירועים קונפליקטואליים. האם לא היה ראוי להתייחס לאירועי סדר (שאליהם הוא מתייחס) כאל אירועי מדיה, תוךשימוש במונח “אירוע מדיה” (ביקור סאדאת בישראל נותח ככזה), דבר שהיה מרחיב ומעשיר את הדיון בספר לגבי סיקור אירועים קונסנזואליים?

החלק התאורטי), “הממד הפוליטי, החיוני כל כך להבנת התלות בין הממסד לתקשורת, בלט בהיעדרו”. הוא מעורר בקוראיו תקווה שהדבר יבוא על תיקונו בספרו. האומנם? לצערי, הבטחתו לא להתמקד רק בהיבט הביטחוני והלאומי ולהרחיב את ההסבר הכלכלי־חברתי מתממשת באופן חלקי בלבד. יתר על כן, כל המחקרים המצוטטים בספר וגם באלה החסרים בספרו (למשל לוי, 1991), מתייחסים לממד הפוליטי, שבא לידי ביטוי בדיון נרחב במציאות החברתית הפוליטית של האזרחים הערבים, תוך ניסיון להתייחס גם לממד הזמן. חוקרי התקשורת מדגישים בעבודותיהם את יחסי הגומלין שבין ה”מציאות הסמלית” ל”מציאות החברתית פוליטית”, וחושפים את מערכות היחסים הפורמליות (כמו חקיקה ומימון) ואת מערכות היחסים הבלתי פורמליות (כגון הישענות על מקורות רשמיים, העיתונאים “כתבנית נוף מולדתם” וקירבה למוקדי הכוח הפוליטיים). לכן אני חשה שמבחינת חקר התקשורת ספרו של אלבז הוא תוספת למחקר הקיים, אך אינו אלא בבחינת “אין חדש תחת השמש”.