העיתון וסיפור המשפחה מאחוריו4
העיתון וסיפור המשפחה מאחוריו

העיתון – וסיפור המשפחה שמאחוריו

עדי מרקוזה-הס, ירושלים: כרמל, 2012, 473 עמודים

היומון הראשון בארץ ישראל היה “הצבי”, שאמנם ראה אור מאז 1884, אך להופעה סדירה יומית (פחות או יותר) הגיע רק בסתיו 1908. מאז הופיעו בארץ עשרות רבות של יומונים, ורובם ככולם לא שרדו: הם הפסיקו את הופעתם לאחר תקופות קצרות (שבועות או חודשים), שנים אחדות ואף שנים רבות. לדוגמה, “דבר” הופיע 71 שנה (1996-1925), “הצופה” זכה לאותה אריכות ימים (1937-2008) ו״על המשמר״ הופיע 52 שנה (1943-1995). ארבעה מן היומנים המופיעים כיום בישראל עושים זאת עוד מן הימים שלפני קום המדינה: “הארץ” מ-1919, “ג’רוזלם פוסט” מ-1932 (עד 1950 הוא כונה “פלסטיין פוסט”), “ידיעות אחרונות” מ-1939, ו”מעריב” מ-1948. לכל אחד ואחד מהם סיפור חיים ארוך ומרתק, אך דומה שמרתק במיוחד הוא סיפורו של “ידיעות אחרונות”, והוא מובא באריכות — לעתים באריכות יתר — בספר “העיתון — וסיפור המשפחה שמאחוריו”.

ספר שלם העוסק כולו באמצעי תקשורת אחד נדיר במקומותינו, ולכן יש לברך על הוצאתו לאור של ספר זה. לכאורה יש מקום לדאגה, כי המחברת טורחת להבהיר שהיא בת משפחה של המוזסים, בעלי “ידיעות אחרונות” כבר יותר משבעים שנה. לחיסרון הזה יש, כמתברר מן הספר, גם יתרון לא מבוטל:

מרקוזה-הס הצליחה לשים את ידה על חומר ארכיוני ועל פרוטוקולים שספק אם חוקר “חיצוני” היה מגיע אליהם.

“ידיעות אחרונות” היה בעבר — וכך הוא גם בהווה — עיתון פרטי, שאינו מחויב לדווח לבעלי מניות חיצוניים ולציבור על התנהלותו ועל עסקיו. מרקוזה-הס מרימה במידה רבה את המסך מעל חשאיות זו. היא גם חושפת, לראשונה, את הצד של “ידיעות אחרונות” ב”מלחמת העולם” הרב-דורית בין “ידיעות אחרונות” ובין “מעריב”, שראשיתה בפרישה של כמעט כל אנשי “ידיעות אחרונות”, בראשות העורך הראשי ד”ר עזריאל קרליבך, בפברואר 1948 והקמת “ידיעות מעריב”, שעד מהרה שינה שמו ל”מעריב”.

בפי אנשי המקצוע וחוקרי התקשורת נקראה הפרישה הדרמטית הזו “הפוטש” ואפילו “הפוטש הגדול”, שכן עזיבה המונית כזו והקמת עיתון מתחרה — תוך כדי שאיפה לא מוסתרת “להרוס את העיתון הישן”1 — לא נראו עד אז, וגם לא מאז, בארץ. פרישה מתוקשרת זו שימשה כל השנים אך ורק את אנשי “מעריב”. הם הציגוה כאילוץ, כאי-יכולת לעבוד בתנאים כלכליים ומקצועיים שכפה עליהם מו”ל “ידיעות אחרונות” דאז יהודה מוזס, אבי השושלת, וכדבר שהביא אותם לנטישה ולהקמת “מעריב”. ברוב המחקרים והפרסומים על ה”פוטש” רשות הדיבור הייתה לאנשי “מעריב”,2 כאשר מכיוון “ידיעות אחרונות” באו שתיקה רועמת או לכל היותר מידע קמצני להפליא.3

ספר זה מאפשר לנו, לראשונה, לקבל את גרסת המוזסים ו”ידיעות אחרונות”, והיא שונה כמובן מגרסת “מעריב”. יהודה מוזס, המו”ל של “ידיעות אחרונות” ב-1948, מוצג באורח חיובי ביותר ולא כסוחר צר אופקים שראה בעיתון מכשיר כלכלי בלבד. קרליבך מוצג כאדם מתנשא שבז למו”ל ומירר את חייו. בנוסף לכך מרקוזה-הס כותבת כי קרליבך, העורך, ביקש לקבל אחוזים מרווחי העיתון (עמ’ 76-75), ומוזס כמעט נעתר לו, אך שינה את דעתו לאחר כל סכסוך והטחת עלבונות מצדו.

כל מי שתיאר את קורות העיתונות הישראלית במדינת ישראל הצעירה טרח להדגיש את נסיקתו המופלאה של “מעריב” ואת העובדה שלאחר ה”פוטש” השתרך “ידיעות אחרונות” שנים רבות מאחוריו. זה נכון, אולם בספר שלפנינו מתואר לראשונה — ובהרחבה — סיפור ההישרדות של “ידיעות אחרונות”, שהוא לא פחות דרמטי מהצלחת “מעריב”. יתר על כן, לאחר 25 או שלושים שנה, אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת, התהפכו היוצרות, ו”ידיעות אחרונות” השאיר את “מעריב” מאחור. לפי סקרים של איגוד המפרסמים ושל המכון למחקר חברתי ושימושי והאוניברסיטה העברית, בין 1970 ל-1985 ירדה החשיפה ל”מעריב” בימי חול מ-%52 ל-%19, ואילו החשיפה ל”ידיעות אחרונות” עלתה מ-%19 ל-%45. בגיליונות סוף השבוע הפערים אף היו גדולים יותר מכך (על פי לוח 2.2 אצל כספי ולימור, 1992, עמ’ 62). בשנות השמונים נאלץ “מעריב”, באיחור, להיפרד מכותר המשנה שלו, “העיתון הנפוץ ביותר המדינה”, בעוד ש”ידיעות אחרונות” הפך, יותר ויותר, ל”העיתון של המדינה”.

איך קרה הדבר? למרקוזה-הס (וגם לאחרים) התשובה מתמצית בשתי מילים: דב יודקובסקי. אצל כל המוזסים בערה במשך שנים רבות אש הנקמה באנשי “מעריב”, והם לא הסתירו זאת. נח מוזס ודב יודקובסקי התבטאו ב-1984 במילים מפורשות:

מוזס: נקמה? כן, כמובן. לא רק, אבל חלק גדול.

יודקובסקי: היתה מוטיבציה משפחתית חזקה, בגלל מעשה “מעריב” עבדנו יום ולילה (אדליסט, 1984, עמ’ 35).

אבל דב יודקובסקי הבין שנקמה, יוקדת ככל שתהיה, לא תבנה מחדש את “ידיעות אחרונות”. היה נחוץ מתכון מנצח, וספרה של מרקוזה-הס מבקש להסביר מה היה סודו של האיש המוביל בעיתון במשך עשרות שנים (יודקובסקי), ואיך הוא — כמובן לא לבדו — הוביל את המהפך התקשורתי הזה. יודקובסקי (יליד 1923) היה ניצול שואה מבלגיה וקרוב משפחה של המוזסים (יהודה מוזס היה בן דוד של אמו). הוא איבד את כל משפחתו בשואה ושרד אחרי עשרה מחנות ריכוז והשמדה, לרבות אושוויץ. בעלותו ארצה בשלהי 1945 אומץ בחום בידי משפחת מוזס, למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ותרבות צרפת, ובמלחמת העצמאות נזרק פשוטו כמשמעו לעולם העיתונות, כשהוציא וערך למעשה את מהדורת “ידיעות אחרונות” בירושלים הנצורה. לאחר ה”פוטש” נקרא לתל אביב והיטה שכם לשיקום העיתון. נחום ברנע היטיב להגדיר את תרומתו של יודקובסקי לשיקום האמור: “כאשר העורך ובכירי הכתבים עזבו את העיתון והקימו את ‘מעריב’, נפתחה מלחמת הישרדות. יודקובסקי היה לוחם מצטיין במלחמת הישרדות זו” (פרסיקו, 2010)4.

מלחמה זו נמשכה שנים, ובתחילה לא הניבה הישגים של ממש. “ידיעות אחרונות” נחשב לעיתון ירוד ולא מכובד. מרקוזה-הס מסרטטת את דמות העיתון בשנות החמישים:

ידיעות אחרונות נכנס לעידן של שפל. רוב קוראיו היו אנשים שנמשכו לקנות אותו בגלל הכותרות מנקרות העיניים, אך הקפידו להסתיר אותו בתיק או בכיס של מעיל. מי שרצה לשמור על תדמית מכובדת לא הירשה לעצמו להיראות ברחוב, או בבית קפה, קורא את ידיעות אחרונות (עמ’ 101).

בעבודה אטית, וסיזיפית לעתים, במשך כשלושים שנה הועלה “ידיעות אחרונות” מחדש על פסי ההצלחה, הן העיתונאית הן הכלכלית. בספר שלפנינו מתוארים כל הכלים והמכשירים ששימשו את השניים שעמדו בראש הפירמידה — דב יודקובסקי העורך בפועל ונח מוזס המו”ל — בדרכם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא: הגרלות, מתנות, פרסום ספרים בהמשכים של ידוענים בארץ ובעולם, גיוס מתמיד של כותבים מעולים שרק מעטים כמותם היו בעיתון בשנות החמישים, והעיקר — אימוץ קו מערכתי שאותו התווה יודקובסקי ועליו שמר בנאמנות: עיתון לכל האנשים. הוא עיצב עיתון בדמות קיוסק שדרה ידידותי, שכל אחד יכול למצוא בו את מבוקשו במחיר שווה לכל נפש, בלי להשקיע מאמץ מיוחד כלשהו ובלי חשש שמשהו צורם יעצבן אותו חלילה (עמ’ 20).

ססמתו של העיתון במשך שנים הייתה “כל הדעות, כל הידיעות, ב’ידיעות'”. יודקובסקי גם הקפיד ש”ידיעות אחרונות” יהיה עיתון “אמצע”: לא ייסחף לשום צד פוליטי, והמידע שלו יהיה מקובל על רוב הקוראים. בכך הצליח ללא עוררין. חלקו האחרון של הספר (כ-%30 מהיקפו) מוקדש למאבקים פנים-משפחתיים של המוזסים על השליטה בעיתון, עד השתלטותו הסופית של ארנון (נוני) מוזס, בנו של נח מוזס שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1985, אירוע שגרם לזעזוע כללי במערכת העיתון ובבעלות עליו. לדב יודקובסקי, הדודן המרוחק ובעל מניות המיעוט, לא הועילו זכויותיו הרבות, והוא נבעט החוצה. לאחר זמן קצר הוא “חצה את הקווים”, עבר ל”מעריב”, ושם שימש כעורך. חילופי בעלות בעיתון זה דחפוהו החוצה גם משם.

עשרות עמודים בספר מוקדשים להתכתשויות בין יורשיהם של ארבעת הבנים של יהודה מוזס, אבי השושלת. נכללים בהם מסמכים, מכתבים ופרוטוקולים, ותפקיד מרכזי ממלאים גם עורכי הדין של הקרובים הנִצים. חלק זה של הספר מאיר את סוגיית “הון ושלטון” בגרסה העיתונאית שלהם ומתרכז בהשתלטותו המוחלטת של נוני מוזס על העיתון ביד חזקה ובזרוע נטויה, תוך כדי מאבקים עם קרובים, עם עיתונאים ועם פועלי דפוס.

במשך שנים רבות, משנות השמונים ואילך, היה “ידיעות אחרונות” העיתון הנפוץ ביותר במדינה, והגיע כמעט לכל בית — תופעה חסרת תקדים בעולם החופשי. מעמד זה ניטל ממנו בעשור האחרון עם התבססות “ישראל היום”, חינמון במימונו של הטייקון האמריקני היהודי שלדון אדלסון, המופץ במאות אלפי עותקים מדי יום ביומו.

אם נצרף לכך את משבר העיתונות המודפסת בעולם ובישראל, שפגע ופוגע בכל העיתונים — לרבות “ידיעות אחרונות”, האיתן כלכלית יותר מכל מתחריו — ואת האיום מצד התקשורת הדיגיטלית, עתידו של העיתון אינו ברור. לדעתה של עדי מרקוזה-הס, מזלו של “ידיעות אחרונות” שהוא ממשיך את “נוסחת יודקובסקי”: לאחר שהרגיל במשך שנים את רוב הציבור לצרוך את עיתונו, ולאחר שהוא [יודקובסקי] ונח [מוזס] הרגילו את הקוראים לכך שהעיתון הזה עונה על כל צורכיהם יותר מכל מתחרה, היום רוב ציבור קוני העיתונים (עדיין) רוצה בדיוק את מה שידיעות אחרונות יודע לתת לו. השאלה היא כמה זמן תחזיק הסימביוזה הזאת מעמד נוכח הכוחות המאיימים עליה כיום (עמ’ 465). הספר אינו נקי מפגמים. נפלו בו שיבושים בתיאור מצבים לגבי גופים שונים ובאזכור תפקידיהם של נושאי משרות בכירות. כך לדוגמה נכתב בעמ’ 107 כי התנועה הרוויזיוניסטית לא הייתה חברה במועצת העם בשנת 1948; הנכון הוא שבמועצת העם, שעם קום המדינה הפכה למועצת המדינה הזמנית, היו לרוויזיוניסטים שלושה חברים מתוך ה-37, אך הם לא השתתפו בממשלה הזמנית. גם לא נכון שאצ”ל עמד לרשותה של התנועה הרוויזיוניסטית. על יוסף אלמוגי נכתב בעמ’ 127 שהוא נתמנה לשר בשנת 1955; הנכון הוא שאלמוגי היה לראשונה שר רק בשנת 1962. על עיתון הערב “חדשות הערב”, שראה אור בתמיכת מפא”י, נכתב בעמ’ 192 כי הוא הופיע בשנים 1950-1947; השנים הנכונות הן 1948-1946.

ויש בספר בעיה נוספת: הספר מתבסס על מקורות מעטים מדי. ספר המבקש לחקור נושא כולל בדרך כלל בחלקו האחרון רשימת מקורות: ארכיונים, ראיונות, ספרים, עיתונים ועוד. בספר זה מאוזכרים מקורות לא רבים, והם מצוינים בכמאה הערות שוליים.

בולט גם היעדר עדויות של עיתונאים ושל עורכים בכירים שתרמו רבות להעלאתו של “ידיעות אחרונות” על פסי ההצלחה, לאחר שנות דכדוך ודשדוש ארוכות. מי שיחפש את השמות שלמה נקדימון, איתן הבר, זאב גלילי, עמנואל בר-קדמא ואחרים — לא ימצאם. המחברת לא נפגשה אתם כנראה, וייתכן שבשלבי איסוף החומר הם לא הסכימו — מסיבותיהם שלהם — לספר לה על עבודתם בעיתון.

ועוד בעיה: המפתח (אינדקס) בחלקו האחרון של הספר מתייחס רק לשמות אנשים ולשמות עיתונים, ולא נכללים בו נושאים. כך למשל, מי שיחפש את התייחסות “ידיעות אחרונות” למהומות ואדי סאליב או ל”פרשת לבון” יצטרך לדפדף בספר עד שימצאנה.
למרות הפגמים, הארכנות (היתרה לעתים) ופירוט רב מדי של קרבות בנוסח “מוזס נגד מוזס”, תיאור עלייתו, נפילתו ועלייתו מחדש של “ידיעות אחרונות”, הרשאי בהחלט לשאת בתואר “עוף החול התקשורתי של ישראל” — ספר זה מעמיד לרשות הקוראים והחוקרים פרקים מרתקים בקורות התקשורת המקומית בשבעים השנים האחרונות. קרבתה של המחברת לאחדים מבני “המשפחה הלוחמת” (המוזסים) אפשרה לה, כאמור לעיל, להגיע למקורות פנימיים ששום חוקר אחר לא יכול היה להתקרב אליהם. בכך יש לראות את מעלתו הגדולה של הספר.

הערות

1 אחד הפורשים, אורי קיסרי, כתב בזיכרונותיו: “המבצע, שנקרא הקמת ‘מעריב’ הכיל פעולת מיקוש להריסת ‘ידיעות אחרונות’. כולנו האמנו, שבתוך 24 השעות שבהן ימות עיתון וייוולד עיתון, יוותר יהודה מוזס על האמביציה שלו [להיות מו”ל של עיתון] ויחזור לעיסוקיו” (קיסרי, תשל”ה, עמ’145 ).
2 על נסיבות פרישתם של עובדי “ידיעות אחרונות” והקמת “מעריב” סיפר בהרחבה שלום רוזנפלד, אחד העוזבים (רוזנפלד, 2001). גם מחקריהם של ליימן-וילציג (1999) ושל נאור (2003) ניזונים ממקורות “מעריב”, הזמינים יותר מאלה של “ידיעות אחרונות”. מדי שנה בשנה, ב-15 בפברואר, כתב “מעריב” בהרחבה על נסיבות הקמתו, ברוח “יציאה מעבדות לחירות”, ואילו “ידיעות אחרונות” התעלם מן האירוע לחלוטין.
3 דוגמה למידע קמצני יכולות לשמש מילותיו של המו”ל השני של העיתון נח מוזס, במבוא לספר “עמוד ראשון — ספר היובל של ידיעות אחרונות, 1989-1939” (מוזס, 1989): “משבר מכאיב פקד את העיתון בעונת ה’פוטש’ הידוע […] אלא שמעז יצא מתוק”. מוזס — שהדברים הופיעו כשכבר לא היה בחיים — הוסיף כי העזיבה גרמה לדרבון הנשארים ולהתגבשות סגל מערכתי, מנהלי וטכני רענן. בסך הכול הוא כתב על הפרישה הדרמטית 43 מילים בלבד כנגד רבבות המילים שנכתבו עליה ב”מעריב” במהלך השנים.
4 פרסיקו ציטט את ברנע, שהשתתף בכינוס תקשורת בספרייה הלאומית בירושלים.

רשימת המקורות

אדליסט, ר’ (1984), המדינה זה אני, מוניטין, 172-170 ,35-34 ,4.

כספי, ד’ ולימור, י’ (1992), המתווכים — אמצעי התקשורת בישראל, 1990-1948, תל אביב: עם עובד.

ליימן-וילציג, ש’ (1999), המטוטלת, המדרון והמו”לכות, קשר, 19-4 ,25.
מוזס, נ’ (1989), מבוא, עמוד ראשון — ספר היובל של ידיעות אחרונות, 1989-1939, תל אביב: ידיעות אחרונות, עמ’ 7-6.

נאור, מ’ (2003), הפוטש הגדול, קשר, 15-3 ,33.

נאור, מ’ (2004), רבותיי, העיתונות, תל אביב: משרד הביטחון.

פרסיקו, א’ (2010), סוג של נס, העין השביעית. נדלה ביום 30.12.2010 מתוך http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/281210_Kind_of_a_miracle.aspx

קיסרי, א’ (תשל”ה), זכרונות ליום מחר, תל אביב: עם עובד.

רוזנפלד, ש’ (2001), פרקי קרליבך והקמת “מעריב”, קשר, 99-93 ,30.



דילוג לתוכן